קווים לדמותם של חכמי מרוקו, דרכי פסיקתם ויצירותיהם

ההכשרה לרבנות

 במרוקו, תלמידים השואפים לזכות לכהן  ברבנות ודיינות, היו לומדים לפני הרב שנים רבות. הלימוד היה בחבורה וכל הזמן הוא מלווה  ברב. התלמידים מכינים את השיעור כל אחד בביתו, ולפי התור אחד התלמידים קורא ומסביר את הסוגיה, והרב מעיר הערות ומוסיף פירושים ופרטים. שאר התלמידים משתתפים בשאלות, קושיות ומעירים הערות. בדרך כלל למדו את המסכת מתחילתה ועד סופה. הלימוד התרכז בעיקר בפירוש רש"י והתוספות, ובהוספת פירושי ראשונים ואחרונים לפי הצורך. הדגש היה על הבנת הנקרא, כלומר, אין מלה מיותרת במשפט ויש צורך להבין משמעותה והצורך בה. דיוקים כאלה נעשו במיוחד בפירושו של רש"י. בבוקר למדו תלמוד ואחר הצהרים למדו הלכה טור עם פירוש בית יוסף ושולחן ערוך ונושאי כליו. 

במשך הזמן כאשר הרב רואה תלמיד או תלמידים בקיאים בהלכה ומקורותיה ובעלי  סברה ישרה,  היה מסמיך אותם להוראה. ההסמכה לא היתה על ידי מתן תעודה בכתב,  אלא ביום שבת כשרוב הקהל נמצא בבית כנסת לשמוע דרשה או שיעור, הרב היה סומך ידו על ראש התלמידים כל אחד בנפרד ומברך אותו לעיני הקהל, ומאותו רגע הוא מוסמך לדון ולהורות. 

להלן תיאור רבי משה טולידאנו, את דבר הסמכתו לדיין ומינויו בעיר מכנאס במחצית השניה של המאה הי"ח, כשהיה בן ארבעים וחמש שנה:

ויהי היום יום קדוש ונורא, עת רצון שבת הוא לה', א"ך טוב לחדש טבת, שנת והתענ"ג על ה' ויתן לך משאלות לבך  ליצירה (ביום שבת כ"א טבת תקכ"ט -1769, בבית הכנסת לפני תפילת מנחה), ואני יושב לומד ומלמד לילדים אשר בגילי בחצרות בית ה'. באו אלי אנשים מבני  ישראל ועטרת זהב בראשם, הוא ניהו משי"ח [=מורנו שיחיה, הכוונה לרבי יעקב טולידאנו], אביר יעק"ב יהיה בעזרו, אכי"ר. ויפצירו בי עד בוש לעמוד לשרת לפני ה',  ולקבל עלי עול מלכו"ת שמים באהבה ובחיבה. ואומר אליהם אתם ידעתם כי לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום, ואיני כדאי והגון לדבר הזה, כי חזק הוא  ממני. ויאמרו אלי הנה זאת חקרנוה כן היא, ואף על פי כן לא תשיב פנינו ריקם,  כי אין זולתך לגאול.  ולהיות שאין מסרבין לגדול, ומה גם משי"ח ששומעו הולך בכל המדינות. ויען ויאמר אלי הנה אנכי עמך והדבר אשר  יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו, ואנכי משחתיך למלך על עם ה' על  ישראל, הגוי הגדול הזה. השמר אל תפן אל און, כי על זה בחרת מעוני. ובדברו עמי נתתי פני ארצה [=כלומר, הוריד עיניו למטה מרוב בושה] ונאלמתי ולא יכולתי להשיב פניו ריקם. ויסמוך את ידיו עלי ויברכני שלש פעמים מאין הפוגות, בברכה המשולשת בתורה יברכך יאר ישא (=בברכת הכהנים). ומהיום הזה והלאה אני עבד לעם הזה יוצא  ובא לפניהם (הציטוט מתוך חיבורו על התורה 'מלאכת הקודש', ליוורנו תקס"ג, הקדמה רביעית).

נתבונן ביושרה ובצניעות של החכמים, לא רק שאינו מבקש בפיו שימנוהו, אלא גם בשעה שבאים למנותו הוא מתנגד בטענה שאינו ראוי לתפקיד, והיו צריכים לשכנעו כדי להסכים לסמיכה ולמינוי. טכס הסמיכה הוא על ידי שהרב מניח את ידיו על ראש הנסמך ומברך אותו.

גם לאחר ההסמכה, התלמידים המשיכו להיות כרוכים אחרי הרב לקבל ממנו הדרכה וחוות דעת בנושאים שנדונו לפניהם. הזיקה בין התלמיד לרב נמשכה עשרות שנים ואף לכל ימי חייהם. התלמיד חש חובה כלפי רבו שלימדו תורה, והיה שמח לשרת אותו שרות אישי. הרב חש את התלמיד כאחד מבניו, ושניהם נהגו כבוד זה בזה.

בערים הגדולות יכלו להיות בעת ובעונה אחת כמה חכמים מוסמכים לדון ולהורות, פעמים יותר מעשרה. אולם היה בעיר הרכב של בית דין קבוע, שהיו לו זמנים ידועים לדון ולהורות. להרכב זה התמנו בדרך כלל חכמים מופלגים, עדיפות ניתנת לחכמים בעלי השררה. כלומר שאבותיהם כיהנו בתפקיד. למשל בעיר פאס שררת הרבנות היתה בחזקת המשפחות אבן דנאן, הצרפתי, סירירו, ועוד. במכנאס למשפחות טולידאנו ובירדוגו, ועוד. אם כי יש לציין שכאשר היה תלמיד חכם בולט באישיותו ובידיעותיו, גם אם לא היה ממשפחות השררה היה מתמנה על ידי החכמים לרבנות ואף להגיע לראשות הפירמידה. ויש לנו דוגמאות רבות כמו רבי יהודה בן עטר ורבי יעקב אבן צור, אשר כיהנו לאבות בית הדין בפאס במחצית הראשונה של המאה הי"ח, הם נחשבו לגדולי חכמי מרוקו בהלכה, וסמכותם היתה פרוסה על הקהילות והחכמים בכל מרוקו. כאשר נפטר אחד מהחכמים מההרכב, התמנה חכם אחר למלאת את מקומו. החכמים ידעו מי מתוכם זה הגדול ביותר, ואותו מינו לאב בית הדין. כמעט לא ידועים לנו מחלוקות וויכוחים סביב מינויי הדיינים הקבועים ומינוי האב"ד. שאר החכמים שלא נמנו על ההרכב יכלו לדון אנשים שמרצונם באו להתדיין בפניהם.

החכמים הקפידו לכתוב ולתת פסק דין מנומק בידי הצדדים. בדרך כלל הנימוקים ומקורות הביסוס היו תמציתיים. היתה זכות לנידונים לתת את הפסק לעיונם של חכמים אחרים לביקורת ולהערות. וזה שימש מעין ערכאת ערעור. את הביקורת היתה מובאת לידיעתו של הדיין שדן בין הצדדים. לאחר שעיין בה, אם השתכנע בצדקת ההערות היה משנה את פסק הדין בהתאם. ולא, היה כותב תגובה בה דוחה את ההערות. בכל אופן תמיד ההחלטה הסופית נשארה בידי הדיין שנדונו לפניו.

סמכויות בית הדין הרבני

עד למאה העשרים היתה לקהילה היהודית במרוקו אוטונומיה שיפוטית רחבה, והיא פתרה את כל הבעיות החברתיות והכלכליות שהתעוררו בקהילה באמצעות בתי הדין הרבניים. כלומר הדיינים היו מוסמכים לדון בכל הנושאים, הן בדינים שבין אדם למקום והן בדינים שבין אדם לחברו. להלן מידגם מהנושאים שנדונו: דיני שררה וחזקה, דיני אישות לפרטיהם, ירושות, שומרים, הלואות ופקדונות, מסחר, שותפויות, דיני עבודה, נזיקין, משכנתאות ורבית, חזקות ומיסים, בעיות בין שכנים ובין הפרט לקהילה, ועוד. את פסקי הדין בנושאים הנזכרים חלקם השתמרו בספרות השאלות והתשובות ובפנקסי בתי הדין.

ממיגוון הנושאים הנזכרים מובן העומס הרב וכובד האחריות שהיו מוטלים על הדיינים. הדבר בא לידי ביטוי ביצירה ההלכתית הגדולה 'שאלות ותשובות'.

דיני ממונות ונזיקין וכל הנושאים של 'חושן משפט' הוזנחו במרבית הקהילות במיוחד מאז הענקת האמנציפציה ליהדות אירופה בסופה של המאה השמונה-עשרה. הענקת השיויון ליהודי אירופה, הביאה בעקבותיה להטמעת האוטונומיה השיפוטית העברית, ומתוך כך לחוסר נוהגו של המשפט העברי בחיי המעשה. וזו השפיעה ממילא גם על תוכנה של ספרות השו"ת למן המאה התשע ואילך. מידת השפעה זו וטיבה ניכרים במיוחד בהשוותנו במאה זו את תוכנו של השו"ת במרכזים האשכנזים, לתוכנן  של השו"ת בארצות  הפזורה הספרדית מזרחית. במרכזים האשכנזים דיני ה"חושן משפט" נעשו יותר ויותר עניין שבעיון ותיאוריה בלבד, ולא היו קשורים  לחיי המעשה;  ואילו בפזורה הספרדית מזרחית, גם דינים אלה הוסיפו להיות נוהגים להלכה ולמעשה ביתר שאת יותר הרבה יותר ממה שהוקדש לדינים שבשו"ע אורח חיים ויורה דעה. ספרות השו"ת של יהדות מרוקו כ-% 70 ממנה עוסקת בנושאים השייכים לחלק 'חושן משפט' של ה'שולחן ערוך'. כ-% 25 מוקדשים לדיני משפחה שבחלק 'אבן העזר' של ה'שולחן ערוך'. ורק כ-% 5 עוסקים בדינים השייכים לחלקים 'אורח חיים' ו'יורה דעה' של ה'שולחן ערוך'. כזה היה המצב עד למאה העשרים.

ספרות השאלות והתשובות

ספרות זו לבד מתוכנה המשפטי שזה עיון ודיון במשפט העברי, בתוכה אצור חומר רב בנושאים שונים, במיוחד בתחום תולדות היהודים והקהילות של העיר והמדינה שבה הן נכתבו, וגם מקור להיסטוריה הכללית. כי החכם כותב התשובה מסיח לפי תומו וללא מגמתיות תיאורן של עובדות היסטוריות שונות בדבר מעמדם המדיני והמשפטי של היהודים, מקומותיהם של קהילות יהודיות, תושביהם וקורותיהם. וכן יחסי יהודים והסביבה הנוכרית. לעיני המעיין מתגלים פרטים אין ספור בכל תחומי ההיסטוגרפיה של הציבור והיחיד. ובענין זה תרומתה של ספרות השו"ת של חכמי מרוקו גדולה לאין ערוך, כי היא משמשת כאוצר בלתי נדלה לתולדות היהודים, בלעדיה קיים מעט חומר ארכיוני בעיקר זה השמור בארכיונים מחוץ למרוקו.

שיטת הפסיקה

 חכמי מרוקו התברכו בכושר ההוראה וההכרעה. הם הכריעו בכל בעיה שהובאה לפניהם, הן בנושאים של בין אדם לחברו והן בדינים של בין אדם למקום. בכל נושא הם פסקו את ההלכה לפי ההלכה, ללא גיבובי חומרות. וכלל מנחה אצלם, שכשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר.

בעיות שכיחות חברתיות וכלכליות, שפתרונן היה שנוי במחלוקת בין החכמים. או שהפתרון המוצע להן בהלכה משאיר תחושת עוול, או שאלות חדשות שכיחות שלא נדונו בהלכה, כדי לאחד את הפסיקה הם פתרו אותן באמצעות התקנת תקנות. כלומר הנושא נדון בכינוס של חכמים בהחלטת רוב דעות בהצבעה גלויה, הם הפכו את ההחלטה לתקנה, ואז זה חייב את כל החכמים לפסוק לפיה. הגיעו לידינו תקנות שנתקנו על ידי חכמי מרוקו החל משלהי המאה הט"ו ועד למאה הכ'. התקנות עוסקות במיגוון נושאים: בדיני משפחה, משכנתאות ומיסים, בנושאי חברה וכלכלה, ועוד. בתחום התקנות קובץ 'תקנות פאס' התפרסם ביותר, התקנות שבו יושמו הלכה למעשה ונדונו בספרות השו"ת, וגם זכו לעיון ולדיון בספרות המחקר.

הוצאה לפועל

ליישומם של פסקי הדין, נעזרו הדיינים בנגיד, שהוא ראש הקהילה היהודית הממונה על ידי המלך, ומקשר בין הקהילה לשלטונות. סמכותו של הנגיד היתה גדולה, כי הוא יכול להטיל עונשים כספיים וגופניים כולל מאסרים. בתקופה המודרנית ניתן היה לפנות להוצאה לפועל של המדינה ליישומו של פסקי בית הדין הרבני.

עד למאה העשרים לא היה קיים מבנה מיוחד לבתי הדין, הדיינים התכנסו בבית כנסת של הראב"ד או בישיבה שלו לאחר שעות הלימודים.

שכר הרבנים

 מרבית החכמים בערים הגדולות לא התפרנסו מהרבנות, חלקם היו בעלי מקצועות כמו רבי יהודה בן עטר זצ"ל, שהיה צורף. אחרים עסקו במסחר או כסופרי סת"ם וסופרי שטרות-נוטריונים. ולמי שהכנסתו היתה זעומה, הקהילה העמידה לרשותו אחד מבתי הכנסת הציבוריים, שישמש בו כשליח צבור, דרשן ומגיד שיעור ויתפרנס בחלק מהכנסותיו.

בערים הקטנות היתה לרב הכנסה קבועה מהקהילה. ותפקידו של הרב כלל תפקידים נוספים כולם או חלקם. כמו: שליח ציבור, ללמד תלמידים, להיות שוחט ובודק, דרשן, סופר שטרות, ועוד. הגיעו לידינו הסכמים למינויים של רבנים מקהילות שונות מהמאה הי"ח ואילך.

הרבנות במרוקו במאה הכ'

בראשית המאה הכ', פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו. בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, הרכבם, דרכי עבודתם וסמכותם. סמכות הרבנים הוגבלה לדיני אישות, ירושות, שררה והקדשות. כמו כן הוקם בית דין גדול לערעורים בעיר הבירה רבאט, ונשיא בית הדין הגדול כיהן גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד חדש שלא היה קודם. הדיינים הפכו לעובדי מדינה ומעמדם כשופטים שמשכורתם משולמת מקופת המדינה. הפקידות ומבנה בתי הדין, גם הם סופקו על ידי המדינה. נקבע כי בעיר גדולה יכהן הרכב של שלשה דיינים, ונשיא בית הדין ישמש גם כרב העיר. בערים קטנות ישמש דיין אחד וסמכויותיו יהיו מעין של שופט שלום, בעיירות קטנות לא מונה כל רב.

מהפכה זו בעולם הרבנות עברה כמעט ללא זעזועים, הודות לאישיותם ולצניעותם של החכמים. נתאר לעצמנו עיר כמו פאס שהיו בה למעלה מעשרה רבנים ששירתו את הציבור ללא תמורה. ועכשיו שקבעו לדיינים מעמד ומשכורת גבוהה, אומרים לרובם שיפסיקו את שירותם. הם לא ניסו להתמרד או להתמודד על התפקיד.

בתקופה זו עמדו בפני הרבנים בעיות חדשות שלא היו ידועות בדורות הקודמים. כי השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו, מבחינה כלכלית ותרבותית. הם סללו כבישים ומסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום, והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר זה הבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן במבוא לחוברת הראשונה של 'מועצת הרבנים':

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם (המשפט העברי בקהילות מרוקו, עמ' 213).

גם חדירת התרבות הצרפתית לבית היהודי, שהחלה עוד לפני בוא הצרפתים באמצעות בתי ספר של כי"ח, הביאה בעקבותיה התרופפות המסורת והחיים הדתיים, במיוחד בקרב בני הנוער. יותר ויותר בחורים ובחורות נמצאו בחברה מעורבת תחת קורת גג אחת, הן במסגרת החינוכית והן במסגרת העבודה, דבר שעורר בעיות רבות בענייני אישות ובנושאים אחרים, שקשה היה למצוא להן פתרון אחיד במסגרת ההלכה. התעורר איפוא הצורך לכנס כינוס של חכמים, להתמודד בבעיות אלה ואחרות, המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פיתרון אחיד, באמצעות התקנת תקנות. להלן הגדרת מטרות הכינוסים:

א. טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשוה בערי מארוק.

ב. תקנות והנהגות לפי המצב, לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים (המשפט העברי בקהילות מרוקו, עמ' 213).

המטרה הראשונה היתה איפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בין בדיני אישות ובין בענייני הלכה, כמו בדיני טרפות. ויתכן שבצירוף "טהרת ההלכות" התכוונו, שבעת שבאים לאחד את המנהגים יבדקו את מקורותיהם, כדי שיתקבל המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכתיים. והמטרה השניה הייתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, כשמדובר בדברים הקשורים לממון, או אימוץ דיעה מסויימת בהלכה והפיכתה לתקנה מקובלת על כולם. כפי שכבר הדגישו בתחילת המבוא. נערכו הכנות לכינוס, נוסח תקנון ובו קביעת דרכי הדיון, המשתתפים, קבלת ההחלטות ופרסומן, ועוד. הכינוס הראשון נערך בכ"ב סיון התש"ז (1947), ועד לשנת התשט"ו (1955) נערכו שישה כינוסים. 

בזכות החשיבה העמוקה והמקיפה שהושקיעה בהכנות לכינוסים ולתקנון הדיון, בזמן מועט הצליחו לדון בנושאים רבים, לקבל החלטות ולתקן תקנות נועזות. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; פיתוי והבטחות שוא; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; וחליצה; ניאוף; פסולי קהל; מורשים; תלמודי תורה וחינוך; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור, מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת"ם וסופרי גיטין, מוהלים, ועוד.

ר' שאול אבן דנאן, בהצעתו לתקנה בענייני קיום יחסים והבטחות שוא, לאחר שתיאר את המציאות החברתית הקיימת ואת נהלי הפסיקה של בתי-הדין, המבוססים על ספרי הפוסקים, אמר:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים  מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים על פי תורה הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הדגיש ר' שאול אבן דנאן שתי נקודות חשובות. אחת, למרות שנראה לדעתו שגם לפי ההלכה ניתן להגיע לפתרון, אבל במציאות של היום זה עלול לקחת זמן בויכוחים ובירורים. כפי שרמז בדבריו: "לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין". יתכן שהתכוון גם, שאין אפשרות להכריע את ההלכה בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת, כנימוקו של רבי יוסף קארו, שעה שניגש לחבר את ספרו ההלכתי, הוא החליט להכריע את ההלכה באופן טכני על פי שנים מתוך שלושת עמודי ההוראה, שהם: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. 

נקודה שניה – הסמכות שהאצילה תורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, ומוטל עלינו להשתמש בה, כדרך שהשתמשו בה הראשונים דור אחר דור, מאז ועד ימינו, ללא בריחה מאחריות ובלא נסיון להתחמק מהכרעה, בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה. אין איפוא תוקף לטיעונים כגון: מה יאמרו הקנאים, או שאין אנו כמו החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות, מה גם תקנות שיש בהן הפקעת ממון של הנטען, מכח הפקר  בית דין הפקר, או העמסת חיובים נוספים עליו, שאין ההלכה מחייבת אותו, כולל הטלת שבועה בנקיטת חפץ. את הכל נעשה במועצת הרבנים במרוקו בכח תקנת חכמים, ללא בקשת אישור והסכמה מהקהל.

מתוך עיון בתקנות ובתוכנן, ניתן לחוש עד כמה הרבנים היו מעורים בתוך חיי הקהילה, רגישים בבעיות המתעוררות בתוכה. ולפני שהציבור יכיר בבעיה ובחריפותה, הם כבר דנו ומצאו את הפתרון המתאים לה. כלומר, הם תמיד הקדימו רפואה למכה. בולט במיוחד כושר ההכרעה וההחלטה שבה ניחונו חכמי מרוקו במשך כל הדורות כולל בהתמודדותם עם בעיות שהמודרנה הציבה בפניהם.

לבד מזאת הרבנים היו קשובים לציבור שחיו בתוכו, השתתפו בשמחתו ובצערו. ביתם היה פתוח לרווחה עד לשעות הקטנות של הלילה לפני אנשים, נשים ונוער. ללא הזמנה וקביעת תור. הם קיבלו כל אדם באשר הוא במאור פנים, וידעו לתת המלה המתאימה לכל אחד. ומי שנכנס אליהם עצוב ונבוך, יצא מאצלם שמח וטוב לב. 

ראוי לציין נקודות המייחדים את יהדות מרוקו מכל הפזורה היהודית, שזה המקום היחידי בעולם בו בית הדין הרבני הוא חלק מהמימסד הממלכתי,  הדן לפי ההלכה היהודית על פי חוקת המדינה.

יצירתם הרוחנית

 חכמי מרוקו ברובם היו אנשי אשכולות, עסקו במקרא ובתלמוד, בהלכה ובפסיקה בדרוש, בהגות ובקבלה, והיו גם מדקדקים ומשוררים. בכל אחד מהתחומים הנזכרים חיברו ספרים רבים. רק  מעט מעזבונם הרוחני זכה לראות אור הדפוס, הרוב הגדול ירד לטמיון בצוק העתים – בפרעות ובפגעי טבע. מחוסר דפוס במרוקו, ודלות אמצעים לכתת רגליהם לאירופה בתנאים של אותם הימים, כדי להדפיס את חיבוריהם. בודדים שהיה להם האומץ והעוז לצאת ממרוקו כדי להדפיס את חיבוריהם ובכך התפרסמו ויצא שמם למרחוק. להלן אחדים מהם, כמו: רבי שמעון לביא, מחבר השיר הידוע 'בר יוחאי נמשחת אשריך', הוא הראשון שכתב פירוש שיטתי על הזוהר בשם 'כתם פז', יצא ממרוקו במאה הט"ז לעלות לארץ ישראל, בדרכו עבר בטריפולי שבלוב, וראה שבקהילה זו המידע בענייני יהדות קלוש, לכן החליט להתיישב במקום ולהרביץ תורה לרבים;  רבי אהרן אבן חיים, מחבר הספרים: 'מידות אהרן', 'קרבן אהרן' ו'לב אהרן' ועוד, שבראשית המאה הי"ז עזב את העיר פאס כדי להדפיס את חיבוריו בוינציה, משם עלה לארץ ישראל ונמנה עם רבני ירושלים; רבי אברהם אזולאי, סס סבו של החיד"א, מחבר הספרים: בעלי 'ברית אברם', 'חסד לאברהם', 'אור החמה', ועוד. מהעיר פאס במאה הי"ז והתיישב בישראל בעיר חברון ונמנה על רבניה. בשעת מגפה הוא עבר לעזה ובה כתב חלק מחיבוריו; רבי יעקב חאגיז, מחבר הספרים 'עץ חיים' פירוש על המשנה, 'הלכות קטנות', ועוד, במאה הי"ז עזב את העיר פאס כדי להדפיס את חיבוריו באמסטרדם, משם עלה לארץ ישראל הקים ישיבת 'בית יעקב' בירושלים, והיא נחשבה לישיבה הגדולה בכל המזרח התיכון, בה למדו גדולי הרבנים שפעלו בירושלים; רבי חיים בן עטר מהעיר סאלי, שבשנת 1739 עזב את מרוקו כדי לעלות לירושלים. בדרכו הדפיס באיטליה את פירושו על התורה 'אור החיים'. הוא אסף סביבו תלמידים ועלה עם כשלשים נפשות לארץ ישראל, עליה גדולה מאוד, יחסית לאותם הימים. בכל מקום שאליו הגיע רבי חיים בחוץ לארץ ובארץ ישראל, עשה רושם עז, בגלל ידיעותיו המופלגות בכל מקצועות היהדות, הנהגותיו וחסידותו. הרבה מחכמי ירושלים הצטרפו לישיבתו. והוא נפטר בשנת 1744 בהיותו כבן ארבעים ושבע. פירושו לתורה 'אור החיים' שהגיע לפולין, עשה רושם כביר על תנועת החסידות וראשיה, שקמה בתקופה זו. הם קיבלו אותו כספר יסודי בעולם החסידות ובתורתה, רבי חיים זכה אצלם להערצה ונחשב בדרגת מייסד התנועה רבי ישראל בעל שם טוב זצ"ל, וחיבורו זכה לתואר 'אור החיים הקדוש'. הם הוגים בו בקביעות בכל ימי השבוע. רבי חיים זכה להכרה ולהוקרה על כל העולם היהודי לעדותיו, לשכבותיו  ולפלגיה. דומה כי מאז רבי יוסף קארו במאה הט"ז, לא היה חכם שתופס מקום של כבוד הוא וחיבורו, כמו רבי חיים בן עטר וחיבורו 'אור החיים';  רבי שלום בוזאגלו מחבר הפירושים על ספרות הזוהר יחד עם קבוצת חכמים מהעיר מראקש, בשלהי מחצית הראשונה של המאה  הי"ח עזב את מרוקו לאירופה כדי להדפיס את חיבוריו 'מקדש מלך', והוא הפירוש הראשון שנדפס על הזוהר. 

 המעט שנותר בכתובים מהיצירה הרוחנית של חכמי מרוקו מונה אלפי יצירות. אין לך ספריה גדולה בעולם – ממוסקבה ועד לניו יורק, שאין בה עשרות ומאות מחיבוריהם של חכמינו. מאות רבות נמצאים בידים פרטיות ברחבי תבל. והם מחכים ומצפים לגואל שיציל אתם מרדת שחת ויוציאם מחשכה לאורה. להמחשה, החו"מ זכה לאתר ולההדיר למעלה ממאה ספרים מחיבוריהם של רבותינו, העוסקים בכל תחומי הספרות היהודית. 

**

יש לציין שחכמי מרוקו שעלו ארצה וזכו להמשיך בתפקידי הרבנות והדיינות, התגלו כפוסקים גדולים בעלי כושר הכרעה והוראה הלכה למעשה, הם פתרו בעיות שהיו מונחים שנים ללא הכרעה. ידעו לרדת אל העם על אף גילם המופלג, ואוזנם היתה קשובה לכלל הציבור באשר הוא. הם הצליחו במידה מרובה לחבב את המסורת כמעט על כל הציבור. כמו כן שאפו להטמיע את מסורת ההנהגה והפסיקה של חכמי מרוקו בקרב הרבנים בארץ, אך הם היו מעטים. הם המשיכו לנהוג לפי המסורות והמנהגים שנהגו במרוקו, מאחר שייסדום חכמים גדולים ממגורשי ספרד, יש להם בסיס איתן בספרות ההלכה, ולכן דרשו מבני יוצאי מרוקו להמשיך בקיומם גם בארץ ישראל. גם כאלה שבטעות התחילו לנהוג אחרת בעלותם ארצה, יכולים לחזור למנהגי אבותם, להלן דוגמה של חכם מרוקאי שעלה ארצה:

מו"ר הרה"ג רבי שלום משאש זצ"ל, רבה של העיר קזבלנקה, בשנות השבעים של המאה העשרים הוזמן לעלות לישראל ולכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בעיר הקודש ירושלים. בתפקידו ובתיפקודו כרב ראשי וכראב"ד היה מקובל על כל הרבנים והדיינים כפוסק גדול בר סמכא, אהוד ונערץ על תושבי העיר לעדותיהם ולהשקפותיהם, חרדים, דתיים, מסורתיים וסתם יהודים. הוא היה כתלפיות לכל הבעיות הקשות בדיני אישות. ראו בו סמכות גדולה בעל כושר הכרעה והחלטה. הוא פתר בעיות בתיקים רבים שהיו תקועים שנים בבתי הדין מחוסר החלטה. בעיות קשות הופנו אליו מכל בתי הדין בארץ ובחוץ לארץ. ועד יומו האחרון ישב על כל בעיה ימים ולילות עד שמצא את פתרונה במסגרת ההלכה.  

בהתייחסו למסורות ולמנהגי יהודי מרוקו, הוא כתב, שנה ושילש בהוראתו, שלא לשנות שום מנהג ממה שנהגו אבותינו על פי רבותינו גדולי הדורות. וכך הוא נהג והנהיג הלכה למעשה, להלן אחד מציטוטי דבריו בסוגיה זו: 

מיום בואי לארץ ועד עתה זה י"ב שנים, לא שניתי שום מנהג ממה שהייתי נוהג במרוקו, ומנהג זה בכלל. כי במרוקו לא נשמע מנהג זה בכלל וכל העם כקטן כגדול, ובכללם רבנים גדולים ועצומים היו עונים ברוך וברוך שמו על כל ברכה בלי שום חילוק. ועיין גם לרבני זמנינו המרוקאים בספריהם…..  וכבר ידוע שהמנהג הוא עמוד חזק לסמוך עליו וכו'.

 והוא ז"ל השיב וחזר והגיב על טענות המערערים, תשובות נכוחות לכל מי שבקי בכללי הפסיקה ובכוחו של המנהג (ראה חיבורו 'שמש ומגן', ח"ב, או"ח סימנים לב. ושם לג-לז, ועוד).

בברכה ובהוקרה

ע"ה משה עמאר הי"ו

בלא"א שלמה ומ"א רחל מ"כ

רמב"ם הלכות דעות פ"ג ה"א:

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם. 

הלכה ב   

צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר, כיצד כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר, לא יהיה בלבו לקבוץ ממון בלבד אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אשה, וכן כשיאכל וישתה ויבעול לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה א אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד, לפיכך לא יאכל כל שהחיך מתאוה ככלב וחמור אלא יאכל דברים המועילים לגוף אם מרים אם מתוקים, ולא יאכל דברים הרעים לגוף אף על פי שהן מתוקים לחיך, כיצד מי שהיה בשרו חם לא יאכל בשר ולא דבש ולא ישתה יין, כענין שאמר שלמה דרך משל אכול דבש וגו', ושותה מי העולשין אף על פי שהוא מר שנמצא שותה ואוכל דרך רפואה בלבד כדי שיבריא ויעמוד שלם, הואיל ואי אפשר לאדם לחיות אלא באכילה ושתיה, וכן כשיבעול לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע, לפיכך אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך ב להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע. +/השגת הראב"ד/ וכן כשיבעול וכו'. א"א וכן למצות העונה אם היא מקפדת.