היהודים בתקופה הקדם קולוניאלית
שליטי מרוקו הקפידו לקיים את תנאי עומר ואת מעמד הד'מי של היהודים לאורך כל המאה ה19, תוך מתן פרשנות מחמירה. את ביטוייה של פרשנות זו ניתן לראות במגוון הגזירות שנגזרו על הקהילה היהודית במרוקו בתקופה זו.
כך למשל חייבו סולטנים שונים את יהודים לגור במלאח (רובע יהודי תחום וצפוף), לשלם מס מיוחד, ולהתלבש באופן מבדל. הגזירות הוחמרו והוקלו בהתאם לרוח התקופה והסולטן, אך קיומן נשמר לאורך כל המאה.
חלק מהגזירות היו משפילות- בתקופת מחמד הרביעי נאלצו גברים ונשים לעבוד למען השליט גם בשבתות ובחגים, יום השוק הועבר משני לשבת כדי למנוע מיהודים לסחור בו, ונאסר על יהודים להשתמש בבתי מרחץ מוסלמים או לבנות לעצמם בתי מרחץ יחודיים.
חלקם השני של הגזירות היה אלים, ודמם של יהודי מרוקו הותר. כך למשל, בין השנים 1864-1880 נרצחו ברחבי מרוקו 307 יהודים, והרוצחים לא הועמדו לדין. כאשר נרצח יהודי ורוצחו לא נתפס, היה על תושבי הסביבה שבה בוצע הרצח להישבע כי ידם לא הייתה במעל ולשלם את כופר הדם, מפני שלפי דיני השריעה לא חל עונש מוות על רוצח ד'מים (יהודים ונוצרים). כך רוצחי יהודים יצאו לא פעם מבית המשפט כשהם מחויבים בקנס סמלי בלבד.
בחורף 1892 גורשו בפקודת הסולטן בין 600 ל700 יהודים, ביניהם נשים וטף, משלושה כפרים באזור הסוס. בתיהם הועלו באש והם נותרו ללא קורת גג. רק לאחר התערבות דיפלומטית בריטית התיר להם הסולטאן לחזור למקומם.
מעמדם המשפטי של היהודים היה מפוקפק, ובעימותים משפטיים מול מוסלמים בדרך כלל יצאו כשידם על התחתונה. בין המוסלמים לא הייתה מילת גנאי חמורה יותר מהכינוי "יהוד", יהודים ונוצרים כונו "כלבים". בתודעת המוסלמים היה דמיון בין אישה ובין יהודי; שניהם חלשים, טמאים, מושפלים ומפוחדים; נגיעה בהם עלולה להבריח את ה"ברכה" ולחלל את מה שנחשב קדוש. לכן נאסר עליהם לגעת במזון, מחשש שיבריחו את הברכה הטמונה בו. פתגמים ואמרות עממיות רווחים אמרו על יהודים כי היהודי מטמא את הים; היהודים מקוללים ומלוכלכים ואין לתת בהם אמון; אם יהודי נכנס לבית המלאכים ינטשהו לארבעים יום.
למרות שלפי ההלכה המוסלמית אין לכפות על ד'מים את האסלאם, היו מקרים של התאסלמות כפויה בקרב היהודים: כדי להשתחרר מחוב כספי למוסלמי; כדי להינצל ממאסר או מעונש מוות על מעשה עבריינות; כדי להינצל מעלילה על ביזוי הנביא או הדת המוסלמית שדינה עונש מוות. אם גבר התאסלם, חייבים היו אשתו וילדיו להתאסלם גם הם. על ילדים יתומים כפו את האסלאם, וכדי למנוע זאת היו על הקרובים או הקהילה לחתנם בגיל צעיר. היו שסירבו להתאסלם והעדיפו למות על קידוש השם, ונחקקו בתודעה היהודית כגיבורים שהונצחו בשירים וסיפורים.
בצד האיבה והדחייה שתוארו לעיל היו גם יחסי שכנות תקינים בין היהודים למוסלמים. ניתוח דפוסי הקיום הכלכלי מלמד על שיתוף פעולה ועל יחס רעות לצד גילויי איבה ושנאה. קביעתו של הרמב"ם כי המוסלמים אינם עובדי עבודה זרה הקלה על המגעים ושיתוף הפעולה עמם, שכן החכמים גילו יחס שונה לנוצרים ולמוסלמים. הרב משה מרציאנו (1917-1996), שנשאל אם מותר לא להחזיר כסף שמוסלמי שכח אצל יהודי לבעליו ולתתו לצדקה, בהסתמך על המשנה, לפיה אין להחזיר אבדה לגוי, חייב בתשובתו את החזרת האבדה. הוא הבדיל בין עובדי עבודה זרה ובין "הישמעלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים".
דו הקיום התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כגון המימונה, נהגו מוסלמים לבקר אצל יהודים. יש שמוסלמים בקרו בבית כנסת כדי לקבל את ברכתו של חכם, ויש שיהודים האמינו בכוחם המאגי של צדיקים מוסלמים ופנו אליהם בעתות מצוקה.
בחברה הברברית מעמדם של היהודים היה שונה, והתבסס על ברית העאר (בושה)- אמונה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו היה הדביחה – טקס פולחני שבו הקריבו היהודים שור או כבש. בתמורה התחייבו הברברים להגן עליהם, ואף נקמו במי שפגע ביהודים כמו היו בני משפחה. אם יהודי נדד, נאלץ השבט שהתוקף יצא ממנו לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. על היהודי נאסר לעזוב את מקום מגוריו, אך אם יצא מן הבית כדי לעבד שדות או למכור את מרכולתו, שמשו אשתו וילדיו ערבים לשובו בנוכחותם במקום. ראש השבט היה רשאי לנהוג ביהודי כרצונו: לגרשו, למכור את ביתו, להורישו או להרסו.
