העלייה וההתיישבות של יהודי מרוקו
אבי פיקאר
העלייה ממרוקו עד הקמת המדינה
יהודי מרוקו (המערביים) היו בולטים בקרב הקהילה היהודית הקטנה בארץ ישראל של המאה ה-19, לפני העליות הציונות. הם מנו בירושלים כמה אלפים. במהלך המנדט הבריטי, בשל סיבות שונות, אבל בעיקר בשל הביטחון הרב שחשו היהודים תחת השלטון הצרפתי, והעדיפות הנמוכה שניתנה לעלייתם על ידי המוסדות הציוניים, כמעט ולא התקיימה עלייה מצפון אפריקה. לקראת הקמת המדינה עלתה המוטיבציה לעלייה בקרב היהודים במרוקו, וגברה הנכונות של ההנהגה הציונית להכליל את יהודי מרוקו במפעל ההעפלה. שלוש אוניות נשלחו לצפון אפריקה ב-1947, ומאות יהודים נוספים הצטרפו להפלגות של אוניות מעפילים שיצאו מאירופה.
המצב הפוליטי והחברתי במרוקו ומדיניות העלייה לפני 1952
לאחר הקמת המדינה המשיכה עלייה ממרוקו אולם היא הייתה בממדים קטנים בהשוואה לעלייה מארצות אחרות. כ-20,000, מתוך 250,000 יהודי ממרוקו עלו בשנים 1948-1950.
היו לכך כמה סיבות. בהשוואה לארצות אחרות, כמו ארצות ערב העצמאיות (תימן, עירק) מצבם של היהודים במרוקו היה בטוח. בהשוואה ליהודים במזרח אירופה הכפופים למשטר קומוניסטי – לא היה חשש לחופש ההגירה שלהם תחת שלטון צרפתי. במרוקו היה שלטון קולוניאלי שהיה נוח ליהודים. הוא העניק להם השכלה ובטחון ויהודים רבים הזדהו עם שלטון זה. השלטון גם אפשר את חופש ההגירה של היהודים. השלטון הצרפתי בתחילת שנות החמישים נראה היה יציב. יהודים שעלו באותם שנים, עשו זאת ממספר סיבות. חלקם היו בוגרי תנועות נוער ציוניות או צעירים שרצו להתנדב לצבא במלחמת העצמאות. אחרים התלהבו מעצם הקמת המדינה ופיעמה בהם תחושה משיחית. עבור אחרים, בעיקר העניים ביותר, היה בעליה לישראל משום שיפור רמת החיים. ובניגוד לדימוי שהתפתח מאוחר יותר, יהודים רבים במרוקו היו עניים מאד.
בשלושת השנים הראשונות של המדינה סדרה של מצבי חרום בשורה של ארצות רדפו זו את זו, ובשל העובדה שלא היה לחץ רב להעלות את יהודי מרוקו, דחתה מדינת ישראל את העלאתם ונקטה מדיניות לא רשמית של השהייה. באותם ימים גם התפתחו דעות קדומות שליליות ביותר על כלל העולים. על עולי ארצות האיסלם יותר מאשר על עולי אירופה, ועל עולי מרוקו יותר מאשר על כל קבוצה אחרת בארץ. בשלהי 1951, עם סיומה של עליית ההמונים מעירק, תמו מצבי החירום בתפוצות שאיתם התמודדה מדינת ישראל מאז הקמתה. עם זאת, המדינה הייתה במשבר כלכלי חמור מאין כמותו, שנבע בעיקר בשל העומס הרב שהטילה קליטת העלייה על כתפי המדינה הצעירה. מרבית העולים התגוררו בדיור ארעי, בתנאים קשים מאד. באותה תקופה עמדה על הפרק עלייתם של יהודים מארצות מהם הייתה העלייה דלילה ובניהם מרוקו. הקהילה היהודית הגדולה ביותר בארצות האיסלם – 250,000 יהודים.
מדיניות העלייה הסלקטיבית
בנובמבר 1951 קיבלה ישראל מדיניות שהגבילה את העלייה. הסוכנות היהודית קבעה שמארצות בהן לא נשקפת ליהודים סכנה תוגבל העלייה על בסיס גיל ומצב בריאותי. על אף שההחלטה נוסחה באופן כללי. הדיון שבעקבותיו התקבלה החלטה זו התייחס בעיקר ליהודי צפון אפריקה.
ההסבר הראשוני והטריוויאלי להגבלת העליה היה הרצון להביא להאטה בעלייה כדי לאפשר יציאה ממשבר כלכלי. אולם בנוסף להסבר זה ניתן לזהות בדיונים על העלייה הסלקטיבית גם את ההקשר העדתי. את החשש שעלייה מהירה והמונית של יהודים רבים מארצות האיסלם, בנוסף על אלו שכבר נמצאים בארץ, עלולים לשנות את צביונה של החברה הישראלית. כלומר היו גם מניעים תרבותיים העלייה הסלקטיבית. בעליה הסלקטיבית ניתנה עדיפות לעלייתם של בני נוער וצעירים – יתכן בגלל שהללו נוחים להשפעה וניתן יהיה להתאימם לחברה הישראלית במהירות.
בשנים 52-53 וגם ששת החודשים הראשונים של 1954 היו ימי שפל בעליה. מדינת ישראל הציבה מכשולים, אולם גם כך המוטיבציה לעלייה בקרב יהודי מרוקו הייתה נמוכה. המצב הכלכלי בארץ היה קשה, והדבר היה ידוע ליהודי מרוקו. גם ריבוי הדעות הקדומות השליליות היו ידועות. מנגד, במרוקו עצמה היה שגשוג בשל ההשקעה של האמריקאים בבניית בסיסי צבא. היהודים שגשגו. עם זאת, עבור אלה שכן נטו לעלות לארץ, שהיו בעיקר בני השכבות העניות ביותר שלא נהנו מהשגשוג, החלטות העלייה הסלקטיבית הציבו מכשול. בשנת 1952, מתוך 16,000 יהודים שנרשמו לעלייה, 11,000 נפסלו מסיבות של בריאות וגיל. במהלך 1953 החלו להיות הקלות בתקנות העלייה הסלקטיבית. ואולם ההקלות השונות לא השפיעו על ממדי העלייה.
התגברות העלייה בקיץ 1954
באוגוסט 1954 התגברו הרגשות האנטי צרפתים במרוקו, ובמקרים רבים התבטאו בפגיעה גם ביהודים. בעיר קטנה בשם פטיז'אן בצפון מזרח מרוקו, ניסה קצין צרפתי להסיר תמונה של הסולטן הגולה שהודבקה על חנותו של סוחר יהודי. המון מוסלמי החל להתפרע. הקצין הצרפתי נמלט מהמקום אולם ההמון עשה שפטים בסוחר היהודי ובעוד כמה יהודים. 7-8 יהודים נהרגו וגופותיהם נשרפו. שמעו של האירוע התפשט בכל רחבי מרוקו. היהודים הבינו שהם אינם בטוחים עוד והם עלולים להיות הקורבנות הראשונים של המאבק הלאומי נגד הצרפתים, בשל הזדהותם הרבה עם השליטים הקולוניאלים. אט אט החל בטחונם של היהודים לגבי עתידם במרוקו להתערער. החשש, שלאור המהומות עתידים הצרפתים לעזוב כפי שעשו בויטנאם, הביא יהודים רבים למסקנה שאין להם עתיד במרוקו העצמאית. המוני יהודים נרשמו לעלייה. כולל חוגים ושכבות חברתיות שמיעטו להירשם עד אז. עם זאת, מדיניות העלייה הסלקטיבית לא השתנתה. קובעי המדיניות בישראל לא העריכו שהסיטואציה הפוליטית דורשת העלאה מיידית של כל יהודי מרוקו. הם סברו שעליהם להמשיך בתהליך של עלייה סלקטיבית, כדי שלארץ יגיעו הכוחות הבריאים המסוגלים לעבוד. כך תהיה קליטה קלה יותר לאחרים, בעתיד. החל מקיץ 1954, לאור הדרישה הרבה לעלייה, החלו להגיע לישראל רבים שתרמו לפיתוח הכלכלה ובעיקר להתיישבות החקלאית.
באותה תקופה, במקביל להתערערות מצבם הבטחוני של יהודי מרוקו, חל שינוי מדיניות בכל הנוגע לקליטת העולים בארץ. הוחל ביישום מדיניות שתיצור קשר הדוק יותר בין העולים לבין מקום מושבם החדש. תוכנית זו, שלימים זכתה לכינוי מן האוניה אל הכפר, הניחה שאם העולים יגיעו ישר לבתים מוכנים במושבים, בלי תחנות מעבר, אחוז גדול יותר של העולים יישלח למושבים או לעיירות מרוחקות, ושיעורי הנטישה שלהם את מקומם יהיה נמוך יותר. במסגרת מדינות זו התבקשו שליחי העלייה להסביר לעולים את תנאי הקליטה בארץ, להבהיר להם שייקלטו בהתיישבות, ולהחתים את העולים עוד לפני עלייתם, על התחחיבות להגיע למושבים או לעיירות פיתוח.
הקליטה רק בבתים מוכנים (ולא באוהלים) במקום מגורי הקבע הביאה להתאמת קצב העלייה להקמתם של בתים לקליטת העולים. בניגוד לעבר, לא הועלו עולים מעבר לקיבולת (דבר שהיה מחייב הקמת מעברות). הנחת היסוד היתה שדחיית עלייתם של אלה שבתיהם עדיין אינם מוכנים, איננה כרוכה בסכנה. אמנם ביטחונם של היהודים מתערער, אך חופש ההגירה שלהם לא ייפגע ולכן ניתן להשהות את עלייתם. ככל שחלפו החודשים, מספר הנרשמים לעלייה הלך וגדל והתור לעלייה במרוקו הלך והתארך. אלה שנרשמו לעלייה בסתיו 1954 חיכו רק כמה שבועות. לאחר מכן התארך התור לחודשים ומי שנרשם לעלייה בתחילת 1956 היה צפוי לעלות רק כעבור שנה.
במהלך 1955 האלימות במרוקו, החריפה. בשלהי 1955 היה ברור שצרפת תצא ממרוקו בקרוב, ושאלת עתיד עלייתם של יהודיה הטרידה את קובעי מדיניות העלייה. האם כארצות ערביות עצמאיות הן יאמצו את מדיניות הליגה הערבית למנוע עלייה לישראל, או שמא הם ימשיכו לתת ליהודים חופש הגירה. למרות החשש והבקשות מצד פעילי העלייה ונציגי הקהילות, לא שינתה ישראל את מדיניותה באופן משמעותי. אומנם מספר העולים בחודש עלה מ-2500, ל-3000 ואחר כך ל-3500, אולם ישראל לא עברה לעלייה המונית של עשרות אלפים כפי שעשתה בעירק ותימן. זאת בין השאר בשל החשש מהתפרצות מלחמה מול מצרים בעקבות עסקת נשק ענקית שנחתמה בין מצרים לצ'כוסלובקיה. מייד עם קבלת העצמאות במרוקו, הוטלו הגבלות על יציאת היהודים ופעילות הסוכנות נאסרה.
העלייה לאחר עצמאות מרוקו
בשנים 1951-1956 עלו ממרוקו כ-80,000 יהודים. מסוף 1956 ועד 1961 התקיימה עלייה מחתרתית ממרוקו, בעזרת דרכונים מזוייפים, הברחה למובלעות הספרדיות, וכן ספינות שהפליגו מחופי מרוקו לגיברלטר. מבצע עלייה חשאי זה, שהתקיים בניהולו של המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, והשתתפו בו מחתרת יהודית מקומית, היה מוגבל בהיקפו. כ-18,000 איש יצאו במשך 5 שנים. שיאו היה בטביעתה הטרגית של האוניה אגוז כשעל סיפונה 44 עולים. ב-1961 לחץ דיפלומטי, מו"מ חשאי וסכומי כסף גבוהים ששולמו למלך מרוקו חסן השני, הביאו את ממשלת מרוקו להתיר את יציאת היהודים המעוניינים בכך בלי שלדבר יינתן פירסום רב. מבצע יכין, העלייה החצי הליגלית שנוהלה בשנים 1962-1964 הביא לעליתם של כ-100,000 יהודים ממרוקו.
התנועה הציונית, מאז הקמתה, עסקה בהתיישבות ברחבי הארץ. מטרותיה של ההתיישבות לפני קום המדינה היו פיזור הנוכחות היהודית על פני כל רחבי ארץ ישראל על מנת להשפיע על הגבולות העתידיים של המדינה היהודית, לתרום לביטחון ולתרום לחקלאות. לאחר הקמת המדינה, למרות שנקבעו הגבולות, הצורך בהתיישבות לא פחת.
היישובים החלקאים, מושבים וקיבוצים, היו נושאי הדגל של ההתיישבות הציונית. חברי תנועות נוער התחנכו להגיע ליישובים אלו, ותרומתם למשימות לאומיות כמו בטחון, קליטת עלייה ושירות המדינה, הייתה גבוהה בהרבה ממשקלם באוכלוסיה. למרות החשיבות הרבה שיוחסה ליישובים חקלאיים, הם היוו מיעוט בקרב יהודי הארץ. 75% מהיהודים בארץ ישראל התגוררו בשלושת הערים הגדולות, תל אביב, ירושלים וחיפה. רק 14% מהתושבים התגוררו ביישובים חקלאים.
העלייה הגדולה שזרמה מארצות רבות בשלוש השנים הראשונות של המדינה, נקלטה במגורים ארעיים (מחנות עולים, מעברות) שהיו ליד ריכוזי אוכלוסיה ותיקים. תרומתה של העלייה הזו לפיזור האוכלוסיה במרחבי הארץ היה מוגבל. מרבית העולים נשלחו למגורים זמניים (מחנות עולים ומאוחר יותר מעברות) שהיו בעיקר במרכז הארץ. גם אלה שהיו מרוחקים מהמרכז היו על פי רוב צמודים ליישובים קיימים. באותם שנים היו עולים שנשלחו למעברות מרוחקות כמו קרית שמונה או ירוחם, אולם מרבית תושבי המעברות נותרו סביב המעברות בהן הן גרו – באזור החוף.
עולים רבים נשלחו למעברות מרוחקות ולמאות המושבים שהוקמו באותם שנים, נטו לעזוב. בתים רבים במושבים ננטשו והמושבים במידה רבה התרוקנו מחלק ניכר מיושביהם.
באותה תקופה, שיעורם של יוצאי מרוקו בקרב העולים היה נמוך.
בחורף 1954, כאשר שום גל עלייה לא היה צפוי להגיע, הוחלט על שינוי שיטת הקליטה. במקום לקלוט עולים בתחנות מעבר כמו מעברות ומחנות, הוחלט על מעבר לשיטת קליטה חדשה – מן האוניה אל הכפר. כאמור, כאשר התחדשה העלייה לארץ, בקיץ 1954, והיא הייתה בעיקר עלייה ממרוקו, נקלטו העולים בצורה זו.
עוד ביום הגעתם נשלחו העולים למושבים. בחודשים האחרונים של 1954 איישו העולים את כל הבתים הרקים במושבים. בהמשך, נשלחו מרבית העולים למושבים חדשים שהוקמו באותם ימים, בעיקר בחבל לכיש ובתענכים. לקראת סוף 1955, כאשר לא היה צורך בחקלאים נוספים, נשלחו מרבית העולים לעיירות פיתוח בנגב ובגליל. חלק מהעיירות היו עיירות שהוקמו בראשית שנות החמישים, כמו בית שאן, שדרות, קרית שמונה וירוחם. אט אט הפכו עולים מרוקו להיות הקבוצה הגדולה ביותר בעיירות אלו. חלק אחר נשלח לעיירות רבות שהוקמו באותם שנים כמו דימונה, נתיבות, מעלות וקרית גת.
העובדה שהעולים נשלחו ישירות להתיישבות, ללא ששהו קודם בתחנות מעבר כמו מחנות ומעברות, הביאה לכך שבניגוד לקבוצות עולים אחרות, העזיבה של עולי מרוקו את המושבים ואת עיירות הפיתוח, לפחות בשנים הראשונות, הייתה בשיעור נמוך ביותר. היאחזותם בקרקע הביאה להערכה הרבה לה זכו בקרב קברניטי המדינה באותם שנים. זאת, בשונה מהבוז והדעות הקדומות שהיו חלקם של עולי מרוקו בשנות החמישים המוקדמות.
כאמור, לעולים הוסבר עוד במרוקו שהם ישוכנו במושבים או בעיירות הפיתוח. אולם לא תמיד הייתה ברורה מלוא המשמעות של הדבר. לעיתים קרובות הרגישו עולים חוסר נחת שנשלחו למקומות מרוחקים. רבים מהעולים מספרים שהונו אותם על מנת שיסכימו להתיישב באותם עיירות ומושבים. לעיתים קרובות היו עולים שסירבו לרדת מהמשאית שהובילה אותם אל המקום אליו נשלחו, ומארגני העלייה הפעילו לחצים שונים על מנת לשכנעם. היה אף מקרה אחד, בחודש יוני 1955, שעולים סירבו להתפנות מנמל חיפה אל מושב בחבל לכיש. בצד תחושות אלו, עולים רבים חשו גאווה על כך שלקחו חלק בהתיישבות בארץ. איחוד עולי צפון אפריקה ציין בגאווה את תרומתם של העולים להפרחת הנגב.
תרומתם של יהודי מרוקו לפיזור האוכלוסיה מתבררת מבדיקת יצוגם בקרב יושבי מחזות הצפון והדרום. ב-1961 התגוררה פחות מחמישית מתושבי המדינה במחוזות הצפון והדרום. שיעור הצפון אפריקאים בקרבם היה גדול הרבה יותר משיעורם בכלל האוכלוסיה. ילידי טוניסיה, אלג'יריה ומרוקו שהיו רק 13% מתושבי המדינה, היו 29% מתושבי מחוז הצפון (פי 2.2 מייצוגם באוכלוסייה) ו-39% מתושבי מחוז הדרום (פי 3 מייצוגם באוכלוסייה). בכלל האוכלוסיה היו 18.5% תושבי פריפריה (מחוזות צפון ודרום) אולם מקרב עולי שלושת ארצות המגרב היו 48% תושבי פריפריה.
בסוף 1956 דווח שעולי צפון אפריקה, ובעיקר עולי מרוקו, אפשרו את הרחבתם והתבססותם של 50 מושבים קיימים ושל 11 עיירות פיתוח. הם הביאו להקמתם של 45 מושבים חדשים ו-7 עירות פיתוח. ייצוגם הנרחב של עולי מרוקו בקרב יושבי מחוזות הצפון והדרום הלך והתרחב בשנות השישים, במהלך מבצע יכין.
