יהדות מרוקו כממשיכה את המסורת הספרדית

בשנת רנ"ב גורשו היהודים מספרד, המגורשים התפזרו בארצות תבל במזרח ובמערב. עשרות אלפים התיישבו במרוקו, וכמויות גדולות יותר נקלטו בארצות האימפריה העותמאנית. 

בשנים הראשונות סבלו המגורשים מקשיי קליטה ופגעי טבע רבים, אולם אחרי כן הם הצליחו לשקם את ההריסות לבנות קהילות לתפארת, להקים מוסדות חינוך, צדקה וחסד. תרמו לכך היחס האוהד לו זכו המגורשים בשני המרכזים מצד השלטונות, והתערותם המהירה בכלכלה. הם זכו להגמוניה תוך מאבק עם הקהילה המקומית. והפכו לגורם מכריע ומשפיע במקום התיישבותם החדש, בנושאים חברתיים, כלכליים ורוחניים. מקומות אלו הפכו למרכזי תורה והוראה ברוח המסורת והמנהג של יהדות ספרד. 

החכמים המשיכו במסורת הלימודים שבספרד, בה מטרת הלימוד בעיקרה היתה לכוון את הלומד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, למען דעת אורח חיים על פי ההלכה בכל תחומי המעשה, בין אדם למקום ובין אדם לחברו. כלומר, עסקו פחות בעיון התלמודי לשם סיפוק אינטלקטואלי רוחני. תוך שאיפה להורות הלכה פסוקה וברורה ברוב השאלות העולות על הפרק. לשם כך הם נעזרו גם בהתקנת תקנות בנושאים רבים ומגוונים, שאין להם פתרון בספרות ההלכה הקיימת או שהפתרון שנוי במחלוקת ובאמצעות התקנה הכריעו את ההלכה. הגיע לידנו קובץ תקנות המגורשים בעיר פאס ובו תקנות שנתקנו בין השנים רנ"ד-תק"י (1494-1750).  קובץ זה בו מיגוון תקנות בנושאים שונים וזכה ליישום בספרות השו"ת, לתיאור ועיון מחקרי.

דומה כי כאשר מתבוננים בעוצמת השפעת המגורשים ובהמשכיותה על הקהילות בהן התיישבו, מבחינים בהבדל בין זו שהיתה בקהילות היהודיות בצפון אפריקה קרי מרוקו, לזו שהיתה בקהילות היהודיות באימפריה העות'מאנית. 

בארצות האימפריה בשנים הראשונות עוצמת השפעת הספרדים היתה גדולה, והתקבלה כמעט ללא התנגדות. אם כי כבר אצל החכמים בני הדור השני והשלישי לגירוש, אנו שומעים תהיות וסימני שאלה על המשך הליכתם אחרי המנהג הספרדי, במקום לדבוק במנהג המקומי, במיוחד באותם נושאים בהם המנהג המקומי יש לו יותר תימוכין בספרות ההלכה. 

לעומת זאת במרוקו המסורת שהביאו עמם המגורשים, בשנים הראשונות עוררה התנגדות עזה אצל היהודים התושבים, אולם במשך הזמן המסורת הספרדית הפכה לדומיננטית במרבית הקהילות במרוקו. היא המשיכה בהתפתחותה במרוקו עד לחיסולה של גולה זו. מקוצר המצע נדגים זאת במספר נושאים השייכים לשו"ע אורח חיים, יורה דעה ואבן העזר. כלומר ענייני תפילה, כשרות, דיני משפחה ותקנות.

א. הוספת פיוטים: 

הוספת פיוטים, בקשות ורשויות לתוך התפילה, היתה מקובלת בספרד. ידועים מאות בקשות ורשויות לתפילה שהתחברו על ידי משוררי ספרד החל מהמאה הי"א ואילך. רישומם ניכר עד לימינו במחזורים של ימים נוראים של הפזורה הספרדית. אמנם מרן ר"י קארו, כתב ש'נכון למנוע מלאומרם משום דהוי הפסק'. אולם הוא דיבר בפיוטים שנאמרו בתוך ברכות קריאת שמע, מה שאין כן בפסוקי דזמרה דומה כי גם ר"י קארו לא התנגד לאמירתם. ולמעשה כך נהגו במרבית הפזורה הספרדית מזרחית עד למאה הי"ח. החל מהמאה הי"ח ואילך כאשר הלכו והתפשטו בתפילה הנהגות עפ"י רוח הקבלה, כי החכמים המקובלים פעלו נמרצות בכיוון זה, את הפזמונים שנהגו לאומרם בפסוקי דזימרה ולפני ברכת יוצר אור, הדפו אותם לאחר תפילת שחרית או השמיטום, בנימוק שהם מהווים הפסק, ובכך הכהו את החן והזוהר שהיה נסוך על התפילה בימים נוראים. דבר זה עורר חיכוכים ופולמוסים בראשיתו, אך ידם של המקובלים גברה בקהילות רבות, וכתוצאה מכך מנהגים עתיקי יומין בוטלו או נעקרו ממקומם. 

לעומת זאת הקהילות היהודיות במרוקו, מקום שהיה קן מרכזי לחוכמת הקבלה, חכמיה גם המקובלים שבהם לא הרהרו ולא ערערו על המנהג, הם חיזקו את המשך אמירתם במקומם.

ואכן חכמים ומשוררים במרוקו, המשיכו במסורת זו עד לדורות האחרונים. הם שמרו על המנהג הספרדי והמשיכו אותו בחיבורי רשויות: לנשמת, לישתבח, לקדיש, לברכו, לאהבת עולם, ל'יראו עינינו', ועוד.

ברכה על ההלל:

המגורשים הביאו למרוקו המנהג לברך על ההלל בימים שלא גומרים בהם את ההלל, זה מנהג שנהגו בספרד כפי שמעידים הרבנים ה'מגיד משנה' ורבנו נסים, והוא נמשך אצל הפזורה היהודית מרוקאית עד היום ועד בכלל. 

כשרות הבשר: 

בשלהי המאה הי"ד בספרד, הלכה והתגברה הקנאות הדתית ועמה ההסתה כלפי היהודים והיהדות. היא הגיעה לשיאה בפרעות קנ"א (1931), בהם יהודים רבים נהרגו או ברחו לאלג'יריה, ואלפים אחרים המירו את דתם כדי למלט נפשם ממוות. יהודים בודדים נטשו את עמם ואת דתם, רובם שמרו אמונים ליהדותם בסתר והפגינו את התנצרותם בגלוי. בשוך הפרעות ניצלו רבים כל הזדמנות לחזור ליהדותם, וחלקם אף עזבו את ספרד למקומות בהם יכלו לחיות כיהודים באין מפריע. 

דבר נאמנותם של האנוסים לתורת ישראל, לא נעלם מעיני ראשי הכנסיה, אשר לחמו בתופעה זו בעקביות, בפה רך בהטפה לאנוסים לחזור בתשובה, ובהסתה, בליבוי יצרים ובשיסוי ההמונים באנוסים ובמסייעיהם קרי היהודים. דבר שהביא לפרעות עקובים מדם. בעקבות כך נחקקו חוקי אפליה והגבלות על היהודים, כדי למנוע את השפעתם על האנוסים.

בין חוקי האפליה, היה חוק האוסר על הנוצרים לצרוך בשר משחיטה יהודית, דבר שימנע מהאנוסים את האפשרות לאכול בשר כשר. חוק זה העמיד בסכנה את השחיטה הכשרה, מאחר שאם לא יהיה למי לשווק את הבשר הטרף, הרי מחירו של הבשר הכשר ירקיע שחקים ויביא לביטול צריכת בשר על ידי היהודים. כדי להתגונן נגד גזירה זו, חכמי הקהילות הורידו את רף הכשרות במנהגי בדיקת הריאה. 

רבי חיים גאגין, יליד פאס אשר בנערותו הלך ללמוד בישיבות קאסטיליה וחזר עם המגורשים לפאס, בחיבורו 'עץ חיים' מסר לנו פרטים על חוק זה, מניעיו ודרכי ההתמודדות נגדו. ומה הן ההקלות שהקילו בבדיקת הריאה. לפני חוק זה היהודים בספרד נהגו לאכול רק בשר הנקרא היום 'חלק', ובעקבות החוק הנהיגו להתיר בבדיקה ריאה שיש בה סירכות שאין שתי קצוותיהן יוצאות מהריאה, מה שנקרא היום 'בשר כשר'. מאחר ולדעתם צריכת 'בשר חלק' אינה אלא הידור בעוד שלפי ההלכה 'בשר כשר' הוא מותר ללא כל חשש.

כשגורשו היהודים מספרד בשנת הרנ"ב (1492), בכל מקום אליו הגיעו בקבוצות גדולות, הם הנהיגו גם את ההקלות הנזכרות בבדיקת הריאה. בעיר פאס התעורר פולמוס חריף בין התושבים למגורשים סביב ענין זה שנמשך עשרות שנים, בסופו ידם של המגורשים היתה על העליונה וההקלות בבדיקת הריאה התפשטו בכל הקהילות במרוקו וגם מחוצה לה דוגמת העיר תוניס, ואוהראן שבאלג'יר, ועוד.

המגורשים ששמו פניהם מזרחה גם לשם הביאו את המנהג להקל בבדיקת הריאה, גם במזרח התעורר סביבו ויכוח, אם כי לא באותה חריפות כמו זה שהיה בעיר פאס. 

דומה, כי במזרח, חכמי הדור השני והשלישי לגירוש, לא היתה דעתם נוחה מהיתר הנפיחה, אולם הם נמנעו מלבטלו משום יראת כבוד שהיתה להם כלפי החכמים הראשונים שהנהיגוהו. אישוש לכך נמצא בדבריהם שעה שנשאלו בענין זה מבני הערים שנהגו בהיתר שעברו למקומות אחרים, האם יכולים להמשיך לנהוג כמנהגם בבדיקת הריאה, או עליהם להגרר אחר המנהג המקומי האוסר. ותשובתם היתה שבענין זה עליהם לאמץ את המנהג המקומי. כלומר, דעתם לא היתה נוחה מהיתר הנפיחה, ולכן הציעו שעדיף להימנע ממנו במקומות שמחוץ לערים בהן הונהג ההיתר.  

השפעת המגורשים בדיני משפחה:

גם בדיני אישות מוצאים הרבה מנהגים שמקורם במגורשי ספרד, כמו המנהג להשביע את החתן מתחת לחופה 'שלא ישא אשה אחרת עליה כי אם על פיה ורצונה או על פי התקנה החדשה'.  תנאי זה כתוב בכתובה, ונועד לחזק את איסור הביגמיה. כמו כן הנציחו בנוסח הכתובה את דבקותם במסורת הספרדית: 'והכתובה הנז' למנהג ק"ק מגורשי קאשטיליא ישמרם השומר אמת לעולם ויגן בעדם ויהיה בעזרם ובעזר כל ישראל כולם', או בנוסח דומה.

דיני ירושה:

יהדות מרוקו היא היחידה בה השתמרה המסורת הספרדית עד למאה העשרים, שבענייני עזבון יש לראות את הבעל והאשה כשותפים, לכן בפטירת אחד מהם, זה שנותר בחיים מקבל את מחצית מהרכוש המשותף, והמחצית השניה תחולק בין יתר היורשים. והבת הרווקה יורשת כמו הבן (במרוצת הדורות היו התפתחויות בהלכה זו).

תקנות:

חכמי ספרד היו בעלי כושר הכרעה והחלטה, מתוך רצון זה המסורת הספרדית עשתה שימוש נרחב בהתקנת תקנות לפתרון שאלות ובעיות שהתעוררו בענייני חברה וכלכלה. חכמי מרוקו המשיכו מסורת זו עד למאה העשרים. הגיעו לידינו תקנות שנתקנו על ידי חכמי מרוקו החל משלהי המאה הט"ו ועד למאה הכ'. התקנות עוסקות במיגוון נושאים: בדיני משפחה, משכנתאות ומיסים, בנושאי חברה וכלכלה, ועוד. בתחום התקנות קובץ 'תקנות פאס' התפרסם ביותר, התקנות שבו יושמו הלכה למעשה ונדונו בספרות השאלות והתשובות, וגם זכו לעיון ולדיון בספרות המחקר. חכמי מרוקו השתמשו בהתקנת תקנות עד לחיסולה של גולה זו בעלייתה ארצה, במיוחד בהתמודדות עם הבעיות שהציבה לפניהם המודרנה. התקנות האחרונות הן משנת 1955.

 
לסיכום:

מהמידגם האמור לעיל ניתן להסיק, כי יהדות מרוקו היא היחידה מכל הפזורה הספרדית מזרחית, ששימרה בנאמנות והמשיכה את המסורת הספרדית הלכה למעשה, יותר מכולם. 

**

יש לציין שחכמי מרוקו שעלו ארצה וזכו להמשיך בתפקידי הרבנות והדיינות, התגלו כפוסקים גדולים בעלי כושר הכרעה והוראה הלכה למעשה, הם פתרו בעיות שהיו מונחים שנים ללא הכרעה. ידעו לרדת אל העם על אף גילם המופלג, ואוזנם היתה קשובה לכלל הציבור באשר הוא. והצליחו במידה מרובה לחבב את המסורת כמעט על כל הציבור. הם שאפו להטמיע את מסורת ההנהגה והפסיקה של חכמי מרוקו בקרב הרבנים בארץ, אך הם היו מעטים. הם המשיכו לנהוג לפי המסורות והמנהגים שנהגו במרוקו, מאחר שייסדום חכמים גדולים ממגורשי ספרד, יש להם בסיס איתן בספרות ההלכה, ולכן דרשו מבני יוצאי מרוקו להמשיך בקיומם גם בארץ ישראל. גם כאלה שבטעות התחילו לנהוג אחרת בעלותם ארצה, יכולים לחזור למנהגי אבותם, להלן דוגמה של חכם מרוקאי שעלה ארצה:

מו"ר הרה"ג רבי שלום משאש זצ"ל, רבה של העיר קזבלנקה, בשנות השבעים של המאה העשרים הוזמן לעלות לישראל ולכהן כרב ראשי וראש אבות בתי הדין בעיר הקודש ירושלים. בתפקידו ובתיפקודו כרב ראשי וכראב"ד היה מקובל על כל הרבנים והדיינים כפוסק גדול בר סמכא, אהוד ונערץ על תושבי העיר לעדותיהם ולהשקפותיהם, חרדים, דתיים, מסורתיים וסתם יהודים. הוא היה כתלפיות לכל הבעיות הקשות בדיני אישות. ראו בו סמכות גדולה בעל כושר הכרעה והחלטה. הוא פתר בעיות בתיקים רבים שהיו תקועים שנים בבתי הדין מחוסר החלטה. בעיות קשות הופנו אליו מכל בתי הדין בארץ ובחוץ לארץ. ועד יומו האחרון ישב על כל בעיה ימים ולילות עד שמצא את פתרונה במסגרת ההלכה.  

בהתייחסו למסורות ולמנהגי יהודי מרוקו, הוא כתב, שנה ושילש בהוראתו, שלא לשנות שום מנהג ממה שנהגו אבותינו על פי רבותינו גדולי הדורות. וכך הוא נהג והנהיג הלכה למעשה, להלן אחד מציטוטי דבריו בסוגיה זו: 

מיום בואי לארץ ועד עתה זה י"ב שנים, לא שניתי שום מנהג ממה שהייתי נוהג במרוקו, ומנהג זה בכלל. כי במרוקו לא נשמע מנהג זה בכלל וכל העם כקטן כגדול, ובכללם רבנים גדולים ועצומים היו עונים ברוך וברוך שמו על כל ברכה בלי שום חילוק. ועיין גם לרבני זמנינו המרוקאים בספריהם…..  וכבר ידוע שהמנהג הוא עמוד חזק לסמוך עליו וכו'.

 והוא ז"ל השיב וחזר והגיב על טענות המערערים, תשובות נכוחות לכל מי שבקי בכללי הפסיקה ובכוחו של המנהג (ראה חיבורו 'שמש ומגן', ח"ב, או"ח סימנים לב. ושם לג-לז, ועוד).

בברכה ובהוקרה

ע"ה משה עמאר הי"ו

בלא"א שלמה ומ"א רחל מ"כ