תנועות הנוער במרוקו בתקופה זו הן התנועות הבאות –  

א. התנועות היהודיות הקהילתיות:

– הצופים הצרפתים החילוניים (E.D.F. = Eclaireurs de France)
– הצופים היהודים הצרפתים (E.I.F. = Eclaireurs Israelites de France)
– הפדרציה של הצופות הצרפתיות (F.F.E=Federation Francaise des Eclaireuses)
– המח' לחינוך של הנוער היהודי (D.E.J.J=Departement Educatif de la Jeunesse Juive), ומפעלו החינוכי חברתי, היחידות העממיות- הU.P.

ב. התנועות הציוניות החלוציות:

– איחוד הנוער החלוצי – ״הבונים״
– תנועת ״דרור- צעירי ציון״
– השומר הצעיר
– הנוער הציוני
– בני עקיבא
– בית"ר

בפעולתן של תנועות הנוער במרוקו, יש להבחין בין שתי תקופות עיקריות ושונות בתכלית.

התקופה הראשונה נמשכה מ1944 שבה נוסדה התנועה היהודית הראשונה, תנועת "בילו", כחלק מתנועת הצופים היהודים הצרפתים (ה .E.I.F), ועד מועד הכרזת עצמאותה של מרוקו ב1956.

התקופה השנייה החלה בשנת 1956  (שנת קבלת עצמאותה של מרוקו ) והסתיימה ב1963/4. בתקופה זו  פעלו תנועות הנוער הציוניות  בתנאי מחתרת, כשתנועות הנוער הקהילתיות, פעלו באופן מלא ואפילו שמשו כדוגמא, לתנועות הצופיות  המרוקניות .

התנועות הקהילתיות קדמו בהקמתן לתנועות הציוניות והחלוציות וזכו לגיבוי של ההורים ,של הקהילה, ושל בתי הספר אליאנס. גם הממשל הצרפתי ,אחרי הסוס קל ,תמך בפעולתן וראה בהן מסגרות חיוביות שתורמות לעיצוב הנוער היהודי הלומד, ומקרבת אותו לתרבות הצרפתית ולשלטון צרפת במרוקו. גם ארגון הג'וינט תמך בפעולתן החברתיות ומימן רוב הפעילות של היחידות העממיות שהנהיגו והדריכו בוגרי הצופים היהודיים. 

תנועות הנוער הציוניות קמו מאוחר יותר, ונשענו על תמיכתן של תנועות ההתיישבות בארץ ועל השליחים שתנועות אלו והסוכנות היהודית שלחו לחיזוק פעילותן , אך רוב הנהגתם והדרכתם נשענה על המדריכים הצעירים (חלקם בוגרי המכון למדריכים שבירושלים) שגויסו לשורותיהם.

בתקופה הראשונה, כל תנועות הנוער פעלו במסגרת רב גילית ,מגיל עשר ועד גיל 20 .התקיימו בהן פעילות רציפה לפי שכבות גיל ,והדריכו בהן מדריכים צעירים מבני הנוער עצמם. כל תנועה פיתחה תוכניות חינוכיות ,מותאמות לכל שכבת גיל, כולל סמלים וסיסמאות  ייחודיים, עם מטרות ויעדים רעיוניים וחינוכיים מוגדרים. התנועות הציוניות החלוציות עוררו, בחלקן הגדול את התנגדותם של הרבנים, של חלק מההורים ושל הנהגת הקהילה שראתה בהם גורם מתסיס שעלול לסבך את הקהילה הממוסדת עם השלטון הצרפתי. למרות שהתנועות הציוניות לא זכו לאישור פעולה לגאלי מצד השלטונות הצרפתיים, הן פעלו תוך "עצימת עין" של השלטון שלא הפריע לפעילותן.

רוב בני הנוער שהיו פעילים בתנועות הנוער, למדו בבתי הספר של אליאנס ובחינוך העל יסודי הצרפתי (Lyçée). הפעילות של התנועות הצופיות התרכזה בעיקר בערים הגדולות והבינוניות שבהן פעלו בתי הספר של אליאנס. תנועות הנוער הציוניות פעלו בעיקר בערים הגדולות ,כשהן משלבות במפעלים הגדולים (מחנות חורף וקיץ) וגם בגרעיני העלייה, בוגרים מהערים הבינוניות.

אחרי עצמאותה של מרוקו, (1956), אסר השלטון המרוקאי הערבי-מוסלמי, זמן קצר אחרי עלייתו, כל פעילות ציונית. הוא סגר את משרדי "קדימה" שעסקו בעלייה והורה לשליחים הישראלים שפעלו במערכות העלייה ,החינוך ותנועות הנוער לצאת ממרוקו העצמאית. בתקופה זו נאלצו כאמור תנועות הנוער הציוניות לפעול בתנאי מחתרת . גיוס והפעלת חברים רק מגיל 17 ("שיכולים לשמור סוד" ). ללא אפשרות לפעול במועדונים אלא בחדרי מסתור, הפעילות התנהלה בקבוצות קטנות וממודרות. הם שמשו תשתית לארגון וביצוע של העלייה הבלתי לגלית שהצליחה בתקופה זו (1956-1961)להעלות, בתנאי מחתרת כ 30.000 עולים לארץ . פעילות זו הייתה מסוכנת והביאה למאסרם ועינויים של חלק מבוגרים אלו. בלילה שבין ה10 ל11 בינואר 1961, טביעתה  של אוניית פיסס (אגוז) עם 44 גברים נשים וטף, שטבעו בים בניסיונם להגיע לחופי הארץ, תביא לשינויים בתחום העלייה. הודות למבצע "יכין " שאורגן על ידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ,כחלק מההסכמות עם השלטון המרוקאי. מבצע ייחודי  זה יביא עד שנת 1964/5 לעלייתם של כ90.000  יהודים.  זה לא ישנה  את מעמד פעילותם של תנועות הנוער הציוניות שלרוב תיפסק. ב1962,  יהגרו  לצרפת הקבוצה המרכזית שהנהיגה את הצופים את הדאז' ואת היחידות העממיות בהנהגתו של ראש התנועה , אדגר גאדז' (Lynx Clair), בזאת תסתיים, כמעט , גם את פעילותן המאסיבית של תנועות הצופים והדאז'. חלק מבוגרי הדאז' השתלבו באופן אישי או משפחתי, אך לא תנועתי, בעלייתם, או בפעילות הקשורה לעלייה ולשמירה על מוסדות הקהילה. 

התנועות הקהילתיות היו התנועות הגדולות ביותר והם מנו יותר ממחצית כל הנוער שפעל בתנועות הנוער, מחצית הנוער השנייה. השתלבה בכל תנועות הנוער הציוניות יחד. מספר החניכים שפעלו או עברו דרך תנועות הנוער בתקופה זו, נאמד בכ 30.000 נערים ונערות.

התנועות הציוניות העמידו בראש חינוכם את ערך ההגשמה בקיבוצים, ודאגו לארגונם של גרעיני עלייה. במסגרת גרעינים אלו שילבו גם חברים שלא עברו את המסלול החינוכי של התנועה. גרעיני עלייה אלו חיזקו את הקיבוצים שהיו במשבר כלכלי והיו זקוקים לידיים עובדות. הם גם הצילו מספר קיבוצים צעירים שללא תוספת זו היו חדלים מלהתקיים. יחד עם החניכים שהגיעו לחברות של עליית  הנוער בקיבוצים, הם היוו יותר ממחצית מכל  עליית הגרעינים של תנועות אלו מכל העולם היהודי מכל הגלויות, הם גם הקימו קיבוצים חדשים ובססו קיבוצים ותיקים. לתנועות הקהילתיות עמדה במרכז, לא העלייה אלא הדאגה החברתית לשכבות החלשות של הקהילה וחיזוק הבסים היהודי שבחינוכם. הקמתם של היחידות העממיות על ידי תנועת הצופים במרוקו, היא מעשה יחיד ומיוחד בתולדות התנועה הצופית העולמית, ויש לברכן על מפעלם זה.

על הרקע ההיסטורי של יהדות מרוקו בין השנים 1964-1944 מסתמנת הדרך שבה ענו תנועות הנוער היהודיות, ואחר כך הציוניות, על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, בעיקר הנוער העירוני ממעמד הביניים, שהיווה את הבסיס לפעולתן ולהנהגתן. תנועות הנוער סיפקו, גם במרוקו, מסגרת לצרכים הפסיכו-חינוכיים של הנערים והנערות בגיל ההתבגרות, על אפיונו ועל בעיותיו. הקבוצה הקטנה והאינטימית, המדריך הצעיר, היציאות לטבע, לטיולים, הקמת המחנות, השירה והריקודים, הפעילות הספורטיבית והפעילות המשותפת לבנים ולבנות ריככו במקצת את המתח המיני וסייעו בגיבוש הזהות העצמית והסטאטוס האישי בחבורה של "שווים". 

תהליכי החילון בקרב תלמידי ובוגרי בתי הספר "אליאנס" והשאיפה ל"מודרנה" העצימו בקרב בני הנוער את הצורך להזדהות עם התרבות הצרפתית, שסימלה עבורם את אותה מודרנה. העובדה שהממסד הצרפתי והחברה האירופאית החיה במרוקו ,דחו אותם העמידה אותם בפני שוקת שבורה. אי יכולתו ו/או אי רצונו של נוער זה להשתלב בחברה הערבית והמוסלמית הסובבת אותו, ששפתה ותרבותה היו זרות לו, ושמאבקה לעצמאות לאומית הפחיד אותו, חידדו והעצימו את לבטיו.

בקהילות הגדולות והבינוניות נחלש התא המשפחתי ולא היה עוד משענת ומקור לסמכות ולקביעה ערכית לרוב בני הנוער והם נמשכו לפעילות בתנועות הנוער, תחילה בתנועות קהילתיות ואחר כך גם בתנועות הציוניות. זו הייתה הדרך היחידה שבה מצאו נערים אלה מקלט מפני עתיד לא ידוע, יצירת "חברת נעורים", של שווים המתלבטים באותן סוגיות אישיות וכלליות. היציאה אל מחוץ לכותלי המלאח והקהילה לפעילות בחיק הטבע, המחסנת את גופם ואת אופיים, והחשיפה למסרים תרבותיים כלליים ויהודיים, וגם ציוניים ,שפתחו בפניהם אופקים של תקווה חדשה ושל יציאה מן המשבר האישי והקהילתי – כל אלה חיזקו את ביטחונם העצמי, את זהותם האישית ואת יכולת עמידתם בפני אתגרים חברתיים ולאומיים, והעמידה אותם כראש חץ ,לעלייה ציונית וערכית ,הבאה לבנות ולהיבנות בארץ האבות. בעקבותיהם יעלו ,וחלקם יועלו ,מרבית יהודי מרוקו.

כאן טמון סוד הצלחתן של תנועות הנוער ויכולת השפעתן על התהליכים המואצים שאפיינו את יהדות מרוקו בתקופה גורלית זו.