מרוקו ויהודיה
סקירה היסטורית קצרה
החיים היהודים במרוקו החלו ככל הנראה כבר במאה הראשונה לפני הספירה. לפי מסורות עתיקות בדרום מרוקו, היו התושבים הראשונים באופראן שבאנטי אטלס יהודים, ובחבל דרע השכן התקיימה ממלכה יהודית לפני בוא האסלאם, אשר מייסדיה הגיעו מארץ ישראל. דעות מסוימות גורסות לקיומם של שבטים ברבריים שחיו במרוקו והתגיירו עוד קודם לכן, אך ממצאים מפורשים המראים על הגעה של יהודים למרוקו בעקבות הפיניקים והרומאים מתוארכים רק למאה השלישית. במאה השביעית לאחר הכיבוש המוסלמי, הגיעו למרוקו יהודים מהגרים מאיזור חצי האי ערב. ב1492 רבים ממגורשי ספרד הגיעו למרוקו והשתלבו במארג הדמוגרפי והתרבותי של הקהילה היהודית המקומית.
עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית, הורע מעמדם של היהודים, שעד אז חיו בשלווה יחסית בן השבטים המוסלמים והברברים. הם הוכרזו כ"בני חסות"- ד'מי, מעמד שמסגרתו נאלצו לשם מס נוסף, ייחודי להם. איזורי מגוריהם נתחמו, והם נאלצו ללבוש בגדים מיוחדים שהבדילו אותם משאר האזרחים.
עם עליית שושלת אלמוחידון במאה ה12-13, לשלטון, במאמץ לנסות ולנטרל כל השפעה נוכרית על האסלם במרוקו, אוסלמו בכפייה המוני יהודים. תחת שמות משפחה יהודים, כמו "אלכוהין" (כלומר- כהן), קיימים עד היום במרוקו אצל משפחות שהוכרחו להתאסלם.
בעקבות עלייה של שושלת בני מרין במרוקו, התהדקו קשרי המסחר עם אירופה. הסוחרים האירופיים ניסו להשתלב במסחר הזהב אשר הגיע מאפריקה השחורה בכמויות גדולות, באמצעות שיירות שחצו את מדבר סהרה. הנסיבות החדשות הקלו על שילובם של יהודי המגרב הדרומי במסחר הזהב. הם ניצלו את פיזורם הגיאוגרפי לאורך נתיב המסחר ואת הקשרים בין הקהילות היהודיות השונות, והצליחו להבטיח במאות הארבע עשרה והחמש עשרה את הקשר בין שלושה אזורים: אפריקה השחורה, מרכז המגרב ואירופה שלחופי הים התיכון.
בסוף המאה ה15, קבוצה חדשה של יהודים הגיעה למרוקו: מגורשי ספרד. המגורשים מצאו את מרוקו פתוחה מתמיד לקיומם של חיים יהודיים, והתקבלו בחום הן על ידי השלטונות והן על ידי הקהילות היהודיות הקיימות. השתלבותם של יהודי ספרד במרוקו הייתה קלה- אם כי משמעותית, והקהילות השונות השפיעו זו על זו עמוקות. בעוד יהודי ספרד אמצו את הערבית-היהודית, יהודי מרוקו קבלו את המונוגמיה ההלכתית שאלה הביאו עמם למרוקו, ומחקו את מנהג ריבוי הנשים שהיה נפוץ עד אז בקהילה היהודית. הגעת המגורשים הציתה התחדשות יהודית תרבותית ורוחנית שנמשכה עד המאה ה17.
מסוף המאה ה17 ועד המאה 19, הידרדר מצבם של היהודים בעקבות עלייתה של שושלת מלוכה חדשה- העלווית פילאלית, אך ההדרדרות תמה עם חזרתה של מרוקו לקשרי מסחר עם אירופה בסוף המאה ה19. הנמלים הישנים נפתחו, וקשרי המסחר התחזקו בן היבשות. רבים מיהודי מרוקו הכפריים הגרו לערי הנמל שזכו לעדנה מחודשת, ואלה שלא התיישבו בערי הנמל התיישבו בערים בפנים הארץ, וכך מראכש, פאס, מכנאס, צפרן וערי הנמל התמלאו יהודים. למרות ששיעורים באוכלוסיה לא עלה על שלושה (פחות מ100,000 איש), מנו היהודים 25-45% מתושבי הערים המרכזיות.
היהודים בערי הנמל הצליחו להתברג לקשרי המסחר החדשים, כיוון שהיוו תרבותית חוליה מקשרת בן הסוחרים האירופאים ותושבי מרוקו. המעטים מתוכם שהצליחו במסחר, מונו לסוחרי המלך, שקיווה שיעזור לו לנצל את השגשוג החדש למטרותיו- התעשרות אוצר המלך מחד גיסא, ומאידך- שליטה ומיתון ההשפעה האירופאית ההולכת וגדלה בשוק המרוקאי. סוחרי המלך היו פטורים ממס הגולגולת שחל על היהודים. על רקע ההטבות והיחס החיובי שזכו לו מהשלטונות, נרקמו קשרי ידידות איתנים בין היהודים ובין הבורגנות המוסלמית. ידידות זו, שהייתה אישית לא פחות מעסקית, השפיעה על משפחותיהם של הסוחרים, והייתה לה השפעה חברתית ותרבותית עמוקה על שניהם גם יחד.
אך לרוב היהודים, החיים בערי החוף היו קשים מאוד. הרובעים היהודיים, ה"מאלחים", היו צפופים ותנאי התברואה בהם ירודים. עם זאת ההגירה אליהם רק הלכה וגברה, והם נמלאו יהודים כפריים שהיגרו לערי החוף הנוצצות בתקווה לשיפור במצבם הכלכלי. למרות ההבטחה שהייתה במצב הכלכלי החדש ובתפקידם ההולך ומתמסד של היהודים בו, רק מעטים מהם הצליחו באמת לשפר את מצבם, ומתוכם מיעוט קטן ואמיד הצליח אף לקבל את חסותה של הקונסוליה האירופית. המעצמות האירופאיות, שרצו להגביר את השפעתן המדינית והמסחרית במרוקו, העניקו חסות ליסודות נבחרים באוכלוסיה המקומית. חסות זו, בטלה את סממני הנחיתות אותם נאלצו לשאת תחת מעמדם כד'מי. בני החסות של הקונסוליה האירופאית נחשבו אזרחי אירופה, ולפיכך פטורים מציות לחוקיה המדיניים של מרוקו.
אולם רק יחידי סגולה מקרב היהודים הצליחו לזכות לחסות הנכספת. אותם בני חסות נבחרים, החלו ללבוש בגדים מערביים, נדדו מהשכונות היהודיות הצפופות לקסבות- איזורי המנהל של הערים- ופנו להתערבותם של הרשויות האירופאיות והקונסולוית בכל עניין אזרחי משפטי. החסות ותוצאותיה יצרה עיונות כלפי היהודים בקרב האוכולוסיה הלא יהודית, שראתה בפנייתם לרשויות האירופאיות אקט של חוסר אמון בשלטון המרוקאי. העוינות ההולכת וגוברת הוותה רקע לתקריות אלימות קשות שהטביעו את חותמן על יחסי היהודים והמוסלמים לזמן רב.
לאחר עלילות הדם בדמשק ב1840, מצבם של יהודי מרוקו הורע. ב1863, נעצרו ארבעה יהודים באשמת רצח גזבר הקונסוליה הספרדית. שניים מהם הוצאו להורג בסאפי ובטנג'יר, לתדהמתם של יהודי אירופה ואמריקה, שעניינים בקהילות היהודיות בארצות האסלאם הלך וגבר.
על רקע החמר יחס השלטונות ליהודים, בשנת 1880 התכנסה ועידת מדריד, שדנה בן השאר בהסדרת שאלת החסות. הועידו לא הביאה לסים התופעה, אבל נקבע בה שכל נתין מרוקו שהתאזרח במדינה זרה ושב למרוקו, יאלץ לבחור בין כפיפות מוחלטת לחוקי מרוקו ובין עזיבת המדינה. עקרון זה קבע לראשונה את ראיון האזרחות המרוקאית, וקשר את היהודים לצמיתות למדינה שבה נולדו.
ההשפעה הצרפתית שהלכה והתחזקה במרוקו, הובילה לשגשוג רשת בתי הספר היהודית-צרפתית של ארגון כי"ח במרוקו, להם התווספו מספר בתי ספר אנגליים. השפעות זרות אלו הביאו לצמיחת תנועה השכלה צנועה, שהתמקדה בחידוש הספרות העברית. לצידן, החלו לצוץ האגודות הציוניות הראשונות, כבר בתחילת המאה ה20- במוגדאר ותיטואן ב1900, סאפי ב1903, פאס ב1908, ובמנאס ובמארכש ערב מלחמת העולם הראשונה.הצרפתית או המרוקאית, קראה תיגר על מוסדות הקהילה היהודית ושאפה לשפרם לרווחת החברה היהודית.
לאורך כל שנות פעולתה, סבלה התנועה מהתנגדות השלטונות. התנועה נאסרה בחוק תחת שלטון צרפת, וגם לאחר מכן תחת שלטון מרוקו העצמאית. בנוסף להתנגדות מחוץ לקהילה היהודית, נתקלה התנועה גם בהתנגדות מבפנים. התנועה אמנם לא נתקלה בהתנגדות רבנית-דתית לפועלה, ואף זכתה לתמיכה מכמה רבנים חשובים, אך ראשי כי"ח התנגדו לה נחרצות, וכמוהם גם ראשי היהודים המתבוללים, שקראו להשתלבות יהודית בחברה המרוקאית והצרפתית.
בתקופה הקולוניאלית, צרפת ששלטה במרוקו, התנגדה לפעילות התנועה מכמה סיבות. ראשית, התנועה צמחה בראשית המאה העשרים, בתקופה בה המתח בן צרפת וגרמניה הלך והתעצם, מתח שבא לידי ביטוי בדרכים רבות ובראשן במלחמות העולם. התנועה הציונית, שרבים מראשיה וממוסדותיה שכנו בגרמניה, נתפשה כתנועה גרמנית. השלטונות הצרפתים במרוקו חששו מהסתננות תעמולה גרמנית דרך התנועה הציונית, ולכן התנגדו לאחרונה. בנוסף, היתר לפעילות ציונית, כלומר- תנועה לאומית יהודית, עלול היה להוות תקדים למוסלמים רבים שבקשו לקיים פעילות לאומית דומה, שחתרה תחת השלטונות הצרפתים. ולבסוף, צרפת ראתה באיסלאם כוח עולה בעל עוצמה, עמו שאפה להתיידד. מתן אישור לקיום פעילות התנועה הציונית, היה כרוך בלקיחת צד בסכסוך היהודי-ערבי שהחל להתגבש, מה שהיה עלול לחבל בשאיפה זו.
