היהודים בתקופה הקולוניאלית
עד תחילת המאה ה20 חיו יהודי מרוקו תחת שלטונו של סולטאן מרוקו ומעמדם החוקי היה נחות משל המוסלמים. הם גרו בערים ובכפרים והתפרנסו בעיקר ממסחר, מלאכה, ומעטים גם בחקלאות. לחלקם אורח-חיים מסורתי כפרי, לחלקם אורח חיים מערבי יותר, שהושפע מאחיהם היהודים בצרפת השכנה וממסגרות החינוך היהודיות-אירופאיות שנעשו רווחות במדינה במאה ה-19.
ב30 במרץ 1912 חתם סולטאן מרוקו, עבד אלחאפט', על "חוזה פאס". בכך קיבל עליו את שלטון צרפת ומרוקו הפכה למדינת חסות (פרוטקטורט) של צרפת הקולוניאליסטית. במסגרת סדרי הממשל החדשים מונה נציב עליון מטעם ממשלת צרפת, שהיה המושל בפועל במרוקו, הוקמו מנהלות צרפתיות שהחליפו את המשרדים הממשלתיים ובנוסף פיקחו על הממשל הסולטני על כל שלוחותיו. היהודים, שגורלם היה מוטל בידי הממשל הסולטני, הושפעו עמוקות מההנהגה הצרפתית החדשה:
הצרפתים, ככלל, דגלו בהפרדה בין האוכלוסייה "הילידית" במדינה בה כבשו לבין האוכלוסייה החדשה, האירופאית. הפרדה זו באה לידי ביטוי למשל במסגרות חינוך שונות ליהודים, מוסלמים וצרפתים. בתחומים רבים ניתנו זכויות יתר לאירופאים על פני המקומיים- היהודים והמוסלמים- מה שהשפיע מאד על היחסים בין הקבוצות השונות. אך היה הבדל משמעותי בין מצבם של היהודים במרוקו למצבם של המוסלמים. היהודים במרוקו היו בסך הכל קהילה אחת מתוך קהילות יהודיות רבות שרובן התגורר באירופה, וגם לפני קבלת החסות הצרפתית, יהודי צרפת ראו את עצמם כמחנכים ומורי הדרך של יהודי מרוקו. למרוקאים המוסלמים לעומת זאת, לא היו קשרים באירופה כי רוב המוסלמים גרו באפריקה ואסיה. בזמן השלטון הקולוניאלי הבדל זה הפך לבולט הרבה יותר. באילו היבטים? וכיצד כל זה ישפיע על זהותם של יהודי מרוקו, ויחסם לסביבתם? האם הם יותר יהודים או יותר מרוקאים? או אולי בכלל צרפתים? סיפור זה הוא רק אחד מהסיפורים הרבים של יהודי הגולה כולם, שזהותם היתה מורכבת ולעתים מבלבלת.
ערים, עיירות וכפרים
בכפרים המרוחקים (כמו בהרי אטלס, למשל) הקולוניאליזם כמעט ולא השפיע על היחסים החברתיים-הכלכליים בין המוסלמים ליהודים, שהיו מושתתים על תלות כלכלית הדדית- היהודים עסקו במלאכה ומסחר והמוסלמים בעבודת אדמה ורעיית צאן. אורח החיים המסורתי, העוני הגדול וההפרדה הברורה בין התפקידים של כל קבוצה (גם בפן הפוליטי והדתי, היה ברור מה מקומו של כל עם; בכפר, במדינה וגם מול אלוהים) תרמו לשכנות טובה, אמון ויחסים קרובים. מצב זה נשאר יציב עד לסוף השלטון הקולוניאליסטי (1955) עם חדירה של רעיונות לאומיים לכפרים- תהליך שהגביר את האיבה בין הקבוצות ועודד עלייה לא"י.
בעיירות שלרגלי ההרים התנהלו החיים באופן די דומה, רק שהן היו חשופות יותר לאפשרויות של עיור ומודרניזציה, במיוחד עם התקדמותו המסיבית של הקולוניאליזם. את השותפות בין בעלי העסקים החליפה תחרות, רבים חיפשו הזדמנויות לשפר את מצבם הכלכלי והיגרו אל הערים.
בערים היה אורח החיים של היהודים מגוון. מבחינה כלכלית, חלק התערו בצמרת הצרפתית בעזרת אחיהם היהודים הצרפתיים; קיבלו חינוך מערבי והצליחו בכלכלה החדשה במסחר או משרות ציבור. חלק ניסו להשתלב במסחר או מלאכה אך נרמסו ונקלעו לעוני קשה; בקזבלנקה למשל, שהפכה בתחילת המאה ה20 לעיר גדולה ומתועשת בה רבים מנסים את מזלם, חיו יהודים רבים בעוני משווע (ממחקרים שערך ארגון "הג'וינט", שליש מהיהודים המפרנסים במרוקו היו מתחת לגיל 15!). הכלכלה החדשה באה לידי ביטוי גם בסדר חברתי חדש- יהודים שהגיעו למצב כלכלי אמיד יכלו להרשות לעצמם להעסיק עובדים מוסלמים, דבר שהיה מאד לא מקובל (כזכור, מעמד היהודים היה נחות).
מבחינה חברתית היהודים, הקולוניאליסטיים והמוסלמים חיו בשכונות נפרדות ועצמאיות ולא נוצרו ביניהם תלות הדדית או קשרים כלכליים, ולכן גם לא שכנות קרובה מידי. העירוניים היו פתוחים לסחף של מגוון אידאולוגיות ואמונות חדשות ששטפו את העולם המערבי והמתמערב- חילון, קפיטליזם ולאומיות מרוקאית, יהודית או צרפתית הן רק חלק מהמערבולת הפוליטית שהיתה במרוקו במאה ה20.
ב30 במרץ 1912 חתם סולטאן מרוקו, עבד אלחאפט', על "חוזה פאס". בכך קיבל עליו את שלטון צרפת ומרוקו הפכה למדינת חסות (פרוטקטורט) של צרפת הקולוניאליסטית. במסגרת סדרי הממשל החדשים מונה נציב עליון מטעם ממשלת צרפת, שהיה המושל בפועל במרוקו, הוקמו מנהלות צרפתיות שהחליפו את המשרדים הממשלתיים ובנוסף פיקחו על הממשל הסולטני על כל שלוחותיו. היהודים, שגורלם היה מוטל בידי הממשל הסולטני, הושפעו עמוקות מההנהגה הצרפתית החדשה:
הצרפתים, ככלל, דגלו בהפרדה בין האוכלוסייה "הילידית" במדינה בה כבשו לבין האוכלוסייה החדשה, האירופאית. הפרדה זו באה לידי ביטוי למשל במסגרות חינוך שונות ליהודים, מוסלמים וצרפתים. בתחומים רבים ניתנו זכויות יתר לאירופאים על פני המקומיים- היהודים והמוסלמים- מה שהשפיע מאד על היחסים בין הקבוצות השונות. יתרה מכך, היה הבדל משמעותי בין מצבם של היהודים במרוקו למצבם של המוסלמים. היהודים במרוקו היו בסך הכל קהילה אחת מתוך קהילות יהודיות רבות שרובן התגורר באירופה, וגם לפני קבלת החסות הצרפתית, יהודי צרפת ראו את עצמם כמחנכים ומורי הדרך של יהודי מרוקו. למרוקאים המוסלמים לעומת זאת, לא היו קשרים דתיים באירופה כי רוב המוסלמים גרו באפריקה ואסיה. בזמן השלטון הקולוניאלי הבדל זה הפך לבולט הרבה יותר. באילו היבטים? וכיצד הדואליות הזו תשפיע על זהותם של יהודי מרוקו, ויחסם לסביבתם? האם הם יותר יהודים א יותר מרוקאים? סיפור זה הוא אחד מהביטויים לזהות המפוצלת של יהודי הגולה כולם, שתימרנו בין זהותם היהודית לזהותם המקומית-לאומית.
שינויים בחיי היהודים
שינוי נוסף שיזם הנציב הצרפתי העליון, היה צמצום האוטונומיה של הקהילה היהודית לכדי שירותי דת וסעד בלבד, כפי שהיה מקובל באירופה, כדי להכפיף אותה לשלטון האזרחי ולמנוע תסיסה וחיכוכים בין יהודים ללא-יהודים. בנוסף מונו יהודים מטעם הקונסוליה הצרפתית שמטרתם היתה לפקח על הנעשה בקהילות ולוודא שההוראות אכן מתבצעות. יהודים שהיו לא לרוחם, כמו כאלה שהזדהו עם רעיונות ציוניים, סולקו מתפקידם.
במסגרת הנוקשות הרבה של השלטונות, התקשו ארגונים צרפתים-יהודיים לעזור לאחיהם המרוקאים. ארגון כי"ח הצרפתי ("כל ישראל חברים") שקידם פעילות חינוכית במרוקו נבלם רבות ע"י השלטונות, והיה צריך לשכנעם כי בתי ספר יהודיים שמנוהלים בידי צרפתים-יהודיים דווקא יחזקו את הנאמנות של יהודי מרוקו לצרפת. לאחר שהוחלף הנציב העליון השתנתה הגישה כלפי כי"ח; הם התחילו לקדם את החינוך האירופאי בבתי הספר היהודיים שפתחו ואפילו קיבלו תקציבים מהממשל הצרפתי. בשלב מסוים הפכו לגוף האחראי, הפטרון של יהודי מרוקו אל מול צרפת. החינוך והתירבות של היהודים הושפע רבות, אם כן, מהיהדות הצרפתית האירופאית, העירונית והמערבית.
צרפת הרוויחה המון מהחסות על מרוקו ופיתוחה הכלכלי קיבל תנופה בתחומי החקלאות, הבניין והמסחר, אך רוב מי שנהנה ממנו היה חברות הענק והמתיישבים הצרפתים. למקומיים לא היו זכויות או כלים תרבותיים להנות מהחגיגה, ולעתים הם אפילו סבלו ממנה- אדמותיהם הופקעו ועסקיהם הקטנים נפגעו מהתחרות הגדולה שנוצרה.
הרבה יהודים נפגעו מהתחרות האדירה שהתפתחה עם בואם של הצרפתים לשווקי מרוקו. עם התנהלות כלכלית מיושנת וכלים מסורתיים, לא היה להם סיכוי אל מול הסוחרים, חברות הענק ובתי המלאכה הבין-לאומיים שנעשו פופולאריים. אלו גם פגעו בפרנסתם של המוסלמים, שניסו עתה להיכנס לתחומי תעסוקה שהיו עד כה יהודיים מובהקים, מה שלא תרם למצבם הכלכלי של היהודים גם כן.
במסגרת הזו ניסתה כי"ח לתת ליהודים מחוסרי הזכויות כלים רבים ככל האפשר להשתלבות בכלכלה האירופאית- שליטה בצרפתית, השכלה כללית וידיעת התרבות. כל אלו אכן עזרו ליהודים רבים להתקדם למשרות ציבוריות כפקידים ועיתונאים ולשפר את מעמדם הכלכלי, יחד עם מעמדם הפוליטי וקרבתם לשלטון הצרפתי.
זהות מפוצלת
באחד ממסמכי כי"ח מ1924 כתוב: "היהודי איננו יליד במובן הקולוניאלי של המושג; מן היום שנכנס לבית הספר הוא השתנה תכלית שינוי; הוא הפך להיות אירופי, וזכותו שיתייחסו אליו בהתאם… שאיפותיהם של המחנכים צריכות לכוון לנקודה הזו- לצרפֵת את היהודים; וכאשר תושג מטרה זו, תחזיק צרפת בידיה כוח מעולה!" (מתוך מאמר של ירון צור "היהודים בתקופה הקולוניאלית")
זו דוגמא אחת לגישה שרווחה בקרב יהודים רבים- הם ראו את הכיבוש הצרפתי כהזדמנות להתפתחות והטבה במצבם, והזדהו יותר ויותר עם יהודי צרפת המשכילים והליברליים.
למרות ההצלחה הנראית-לעין של השלטון הצרפתי וההתפתחות הכלכלית והתרבותית במדינה, בשנות ה-30 גברה מצוקת המרוקאים בערים ובכפרים ועוררה מרירות ותרעומת רבה. בשלב זה התחילו להתפתח חלופות ללאומיות הצרפתית- קבוצה קטנה של מרוקאים-מוסלמים משכילים החלו להפיץ את בשורת הלאומיות המרוקאית וקראו לאחיהם היהודים להצטרף ויחד להתנגד לכיבוש הצרפתי.
צד נוסף על המפה הלאומית היה רעיון הלאומיות היהודית- הציונות, שדוכאה בשנים הראשונות של השלטון הצרפתי אך בסוף שנות ה-30 החלה לקרוץ ליהודים רבים, על רקע אנטישמיות אירופאית שהחלה להראות סימנים אז.
מלחמת העולם השנייה- צרפת של וישי
ב1940 נכנעה צרפת לגרמנים וקמה ממשלה חדשה- "המדינה הצרפתית", שהתמקמה בעיר וישי שבצרפת ולכן נקראה גם "משטר וישי". היא שיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית (ופוקחה על ידה) ובמסגרתה הוחלו חוקים אנטישמיים מובהקים על היהודים גם במדינות החסות הצרפתיות; תלמידים יהודים סולקו מבתי ספר צרפתיים, רבים פוטרו ממשרותיהם, נאסר עליהם לגור מחוץ לשכונות יהודיות, לעסוק במקצועות חופשיים או בסחר ורכושם היה מופקע מהם דרך קבע. מי שהושפעו מהחוקים האלה, באופן די אירוני, היו דווקא היהודים ה"מתמערבים", אלה שיצאו מאורח החיים הכפרי והשתלבו בכלכלה האירופית, אלה שחשו הזדהות ונאמנות הולכות וגוברות עם האומה הצרפתית וקיוו שתגן עליהם.
בליבם של כל היהודים החלה לנבוט אותה המסקנה: הצרפתים הפכו ממגנים לאויבים- בני בריתו של היטלר.
שבר זה באמון בין היהודים לשלטון הקולוניאלי הוביל אותם לחפש הגנה במקומות אחרים: הם פנו לסולטאן בבקשה להחזיר את מעמדם כבני חסות (כמו שהיו לפני הגעת הצרפתים) בתור הגנה מפני הצווים האנטישמים. היה אז ברור לכולם שהסולטן מהווה חותמת גומי של צרפת ואין בכוחו להתנגד לה, אך יחסו החיובי ומילותיו החמות עוררו תקווה והוא זכור בתור סולטאן שרצה להגן על נתיניו היהודים.
ב1942 נחת הצבא האמריקאי בחופי קזבלנקה במסגרת "מבצע לפיד" ושיחרר את מרוקו מהשפעות שלטון וישי (שהמשיך לפעול בצרפת). החוקים האנטישמיים הרשמיים אמנם כבר לא חלו, אך ליהודים לא היתה סיבה לחגוג: רדיפות מקומיות ותקריות אנטישמיות המשיכו לקרות, ככל הנראה מפקידים צרפתים, והשמועה על "הפתרון הסופי" שקורה מעבר לים החלה לחלחל.
הפלישה האמריקאית ערערה את יחסי הכוחות במדינה וצרפת עשתה מאמצים לבסס בחזרה את שלטונה הקולוניאלי. היא נאבקה בתנועות מרי אזרחיות (שהלכו ונפוצו בשנות המלחמה) וניסתה להחזיר את נאמנות האזרחים באמצעות שינוי תדמית (שארל דה גול למשל, היה גנרל צרפתי שנאבק בשלטון וישי וקרא לתנועתו "צרפת החופשייה". צרפת ראתה בו סמל לאומי וקראה לתושבי מדינות החסות לראות בו מנהיג שלוחם גם למענם) אך רבים מהאזרחים כבר היו רחוקים מידי מלשוב ולהאמין שיהיו חלק מהאומה הצרפתית. כאשר נוסדה המפלגה הלאומית-מרוקאית "אלאסתקלאל" (העצמאות) ב1943 ודרשה עצמאות מהשלטון הצרפתי, שקלו יהודים רבים יותר מבעבר לתמוך בה.
ומי שהכי פרחה בתקופה הזו היתה הציונות: כישלון האמנציפציה באירופה והאנטישמיות שהשתוללה בה הסיטה רבים מהזדהותם עם האדמה החרוכה של היבשת הזו. מצבם הכלכלי הורע, ולא מעטים חשבו לעלות לארץ.
פוליטיקת זהויות לאחר המלחמה
בתום מלחה"ע ה-2 מצבם של היהודים היה רע; פליטות, עוני והלם השפיעו יהודים בכל העולם ובתוכם גם יהודי צרפת ומרוקו. ארגונים יהודים ופרו-יהודיים, אמריקאים וכלל-עולמיים, נכנסו לתמוך בחינוך ובסעד וערערו את שליטתם של הצרפתים ושל כי"ח על היהודים המרוקאים; כבר לא הספיק לחנך אותם "להצתרפת" ולהשתלב בעולם האירופאי- יהדות מרוקו שינתה את פניה. בכנס של מנהיגי הקהילות היהודיות כבר לא נשמע הקול הצייתני, הפייסני כלפי השלטונות כי אם קול חדש, דעתני ועצמאי. הם הקימו את "מועצת הקהילות היהודיות במרוקו" ואף העמידו בראשה אדם פרו-ציוני ( בתקופה בה השלטון הצרפתי אסר על פעילות ציונית מכל סוג). הנציב העליון החדש היה נחוש בדעתו להשיב ולהעמיק את אמון היהודים בלאום הצרפתי והמדיניות כלפיהם נעשתה חיובית ומאפשרת: הוא קבע כי 6 נציגים ממועצת הממשלה שייעצה לו מידי שנה יהיו יהודים. היחס של השלטון כלפי היהודים היה אמביוולנטי- מחד, היה צורך אמיתי לבוא לקראת הקהילות שהפגינו נאמנות הולכת ופוחתת, ומאידך מדיניות פרו-יהודית עוררה פרעות וסכסוכים בין היהודים למוסלמים.
במקביל, התנועה המרוקאית הלאומית (שהלכה ונעשתה פופולארית) קיבלה תמיכה מהליגה הערבית, והזיקה הדתית-מוסלמית שנהפכה מרכזית בתנועה הלאומית דחקה את היהודים משורותיה. בנוסף, ככל שגברה הפעילות הציונית בא"י ואיתה המתיחות בין היהודים לערבים בארץ, גם היחסים הבין-דתיים במרוקו (ובשאר מדינות ערב) נעשו עוינים יותר ויותר, והגיעו לשיאם בהצהרות אנטישמיות מצד הסולטן (שעד אז סימל את הגשר הבין-דתי בתנועה הלאומית) ובתקריות דמים שקרו בערים שונות במרוקו. ככל שגברו מעשי הטרור, יהודים רבים העדיפו להישאר תחת שלטון צרפתי מאשר לקבל מדינה עצמאית שתעשה בהם כרצונה.
גורם חשוב נוסף היה כמובן התנועה הציונית בא"י ובעולם והקמתה של מדינת ישראל.
לקראת קבלת עצמאות
למרות המצב הרעוע של יהודי מרוקו אז, היו כאלה מהשמאל הפוליטי שהושפעו מאד מהשיח הלאומי בעולם והזדהו יותר עם המאבק הלאומי המרוקאי. ככל שהעצמאות נעשתה ריאלית היו לה תומכים נלהבים יותר, גם בקרב היהודים. ב1955 הגיע השלטון הקולוניאליסטי להסדר עם מרוקו והוחלט כי במרץ 1956 תקבל את עצמאותה.
לא היה ברור כיצד עצמאות מרוקו תשפיע על היהודים, והצרפתים חדלו מלהתעניין במצבם והתעסקו בעיקר בהעברת השלטון. לכן החלו גורמים יהודיים להיערך למצב החדש: כי"ח עשו התאמות לחינוך בתוך המדינה החדשה ובראשן הגברת לימודי הערבית.
ארגונים פרו-יהודים נוספים כגון הג'וינט, שהיו אחראים על מערכות הבריאות והסעד בקהילות, המשיכו את פעולתם והגנו על היהודים. הממשלה המרוקאית העתידית לא התנגדה מכיוון שראתה בניהול חיצוני יתרון (פחות כאב ראש) והיתה רגישה לדעת הקהל העולמית שתתמוך בקיומה הטרי.
מדינת ישראל לעומת זאת, חששה לגורל היהודים. היא קראה להם לעלות ולהקים את ביתם במדינת היהודים ולא להישאר במרוקו שאין לדעת מה יהיה יחסה אליהם. הלאומיים טענו שהסכסוכים הבין-דתיים שהיו עד כה היו תוצאה ישירה של השלטון הצרפתי, והבטיחו תיקון של היחסים ושוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים. אך מכיוון שהמאבק הלאומי היה פאן-ערבי באופן מובהק היה נראה שהסיכויים לשיתוף פעולה בין שתי המדינות הם קלושים, וישראל חששה שאחרי קבלת העצמאות היהודים לא יורשו לעלות, לכן עודדה עלייה באופן מסיבי בשנים שעד קבלת העצמאות.
בשנים האלה עלו לארץ 70,000 איש. אולם במרוקו נותרו עוד 170,000 יהודים; אלה רצו לנסות לחיות במדינה העצמאית ולכונן מחדש את היחסים עם אחיהם המוסלמים, יחסים שהתערערו מאד בעקבות השלטון הצרפתי.